בפ"מ 2357-03-15 סהראי ביטון נ' מדינת ישראל

מבוא

מונחת בפניי בקשה לביטול הודעה בדבר איסור שימוש מנהלי ברכב (שמספרו XXXXXX) בת 30 יום שהוטלה על ידי קצין משטרה, בגין עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) ו- 64ב לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").

מעיון בהזמנה לדין וכתב האישום עולה כי ביום 05.03.15 בשעה 03:38 לערך נתפס מר אטיאס אושרי (להלן: "הנהג" או "אושרי"), נוהג ברכב בהיותו שיכור בכך שבבדיקת ינשוף שבוצעה לו נמצא כי ריכוז האלכוהול בגופו עומד על 390 מיקרו גרם.

עוד עולה מתיק החקירה כי הנהג הכחיש את המיוחס לו וטען שלא הוא נהג ברכב אלא הבת של המבקשת שבפניי, הגב' ביטון מעיין (להלן: "מעיין"), אשר רשומה כבעלת הרכב במשרד הרישוי. עולה על פי החקירה כי אושרי טען כי הגב' מעיין היא זו שנהגה ברכב ואילו הוא ישב לצידה ושימש כמלווה עקב היותה נהגת חדשה.

ביום 08.03.15 נערך שימוע בטרם החלטה בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, אליו התייצבה הגב' מעיין, וטענה בפני קצין המשטרה שוב את הטענה כי היא זו שנהגה ברכב ואילו אושרי שימש כנהג מלווה בלבד.

עתה עותרת המבקשת, שהינה אימה של מעיין, לביטול החלטת הקצין לאסור את השימוש ברכב. המבקשת התייצבה לדיון יחד עם בעלה ולטענתם, הם המשתמשים העיקריים ברכב, על אף הרישום הפורמלי על שם ביתם מעיין וכי הם זקוקים לרכב לצורכי ניידותם. המבקשת תמכה את בקשתה באישורים רפואיים המעידים על מחלות רבות מהם סובלת ובמסמך המעיד על חובות לרשות האכיפה והגבייה.

דיון

סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, קובע:

"(ב)בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

(1) הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו;

(2)מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה כאמור בסעיף 57א(א)".

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, לא השתכנעתי כי מתקיימת במקרה דנן מי מהחלופות הנ"ל. מעיין, היא בעלת הרכב הרשומה, התירה את השימוש ברכב לאושרי. לא נטען בפניי כי הרכב נלקח ללא ידיעתה או ללא הסכמתה. די בראיות הקיימות בתיק החקירה כי אושרי הוא זה שנהג ברכב באותו מועד כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת הנהיגה בשכרות.

אמנם נטען בפני הקצין שערך את השימוע כי מעיין נהגה ברכב ואילו אושרי שימש כנהג מלווה, אולם גם אם אקבל טענה זו הרי שאין בכך בכדי לסייע למבקשת ואסביר:

סעיף 12א1 לפקודת התעבורה קובע כי "אדם לא ייחשב מלווה לעניין סעיף זה בעת היותו שיכור כהגדרתו בסעיף 64ב". מעיון בחומר הראיות עולה כי בבדיקת ינשוף שנערכה לאושרי נמצא כי ריכוז האלכוהול בגופו עומד על 390 מיקרו גרם ועל כך אין לכאורה מחלוקת.

עבירה לפי סעיף 12א1 או 12א2 מנויה בחלק א' לתוספת השביעית לפקודת התעבורה אשר בהתאם לסעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה, מקנה לשוטר סמכות ליטול את רישיון הרכב ולהורות על השבתתו.

כלומר, גם אם נתעלם מהעובדה שאושרי הוא זה שנהג ברכב בהיותו שיכור, הרי עדיין קיימת סמכות לשוטר להשבית את הרכב כי מעיין, ביותה נהגת חדשה, נהגה ברכב ללא מלווה כמתחייב על פי דין, עבירה אשר בפני עצמה מקנה סמכות לקצין המשטרה להורות על השבתת הרכב למשך 30 ימים.

לא זו אף זו, אציין כי גם אם אקבל את טענת המבקשת כי היא בעלת הרכב בפועל, על אף הרישום הפורמלי על שם מעיין, לא מצאתי עדיין כי התקיימו התנאים הנ"ל אף ביחס אליה. שכן בעלה של המבקשת העיד בפניי כי הוא נתן למעיין את הרכב (עמ' 1, ש' 29). לא נטען כי הרכב נלקח מהמבקשת מבלי הסכמתה או כי עשתה את כל המוטל עליה על מנת למנוע את העבירה.

לפיכך, בנסיבות אלה, לא השתכנעתי כי המבקשת עשתה ככל שביכולתה כדי למנוע את ביצוע העבירה.