בעקבות תאונת דרכים נפגע המערער לטענתו בכל חלקי גופו, אולם לפי חוות-דעת המומחה מטעם בית המשפט, נותרה לו נכות קבועה בשיעור של 7% בלבד. זהו ערעור וערעור שכנגד, על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים, שקבע את שיעור הפיצויים על נזקי גוף

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד, על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים, שקבע
למערער-המשיב שכנגד )להלן: "המערער"( פיצויים על נזקי גוף, בעקבות תאונת דרכים
שאירעה לו ביום 22.7.98. המערער, יליד 27.2.71, נפגע לטענתו בכל חלקי גופו, אולם
לפי חוות-דעת המומחה בתחום האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר ג' חיימסקי, נותרה לו
נכות קבועה בשיעור של %7, עקב הגבלה ביישור מרפק זרוע שמאל והפרעה תפקודית קלה.
לגבי הפגיעה בשורש כף היד מצא המומחה הגבלה קלה בתנועות, אולם לדעתו ללא הגבלה
תפקודית כלשהי. כמו-כן המליץ המומחה לקבוע למערער %100 נכות זמנית, לתקופה בת
כחודשיים וחצי, בעקבות שני הניתוחים שהיה עליו לעבור. אגב קביעותיו אלו, נדחו למעשה
תלונותיו הקשות של המערער, אשר הלין על הגבלה ביישור מרפק שמאל, המפריעה לו בפעילות
ספורטיבית ובביצוע עבודות פיזיות.

2. בית-משפט קמא לא האמין לתלונות המערער, לגבי ההשלכה הקשה של הפגיעה על עיסוקיו
השונים, הגם שקיבל את עדותו לכך, שכיום קשה לו להגשים את העיסוק בארכיאולוגיה, תחום
אותו למד באוניברסיטה בעת התאונה. על רקע האמור נפסקו למערער, עבור הפסדי השתכרות
לעבר, פיצויים בשיעור של 5,000.- ש"ח, לתקופה בת החודשיים וחצי, שבה היה נתון
בהגבלה מוחלטת. לפרק זמן זה נפסקו לזכותו גם פיצויים בסך של 5,000.- ש"ח, עבור עזרת
בני המשפחה. אשר להפסדי ההשתכרות בעתיד, לא מצא בית-משפט קמא הפסד קונקרטי הניתן
לחישוב מתמטי. עם זאת הביא בחשבון את האפשרות שהמערער "ייאלץ לקחת מדי פעם יום חופש