בע"מ 7033/15, פלוני ואח' נ' פלונית ואח'

           מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (עמ"ש 3436-12-14, כב' סגן הנשיא ב' ארבל והשופטים ז' הווארי וש' אטרש), אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת (ת"ע 1840/04, 1841-2-3-5-6-7-8/04; ת"ע 14017-04-09 ות"ע 22091-02-10 כב' השופטת ר' גורביץ') בתביעת עיזבון.

           המקרה מעלה שאלה המצויה בצומת שבין דיני הנאמנות לדיני הירושה: פלוני יצר נאמנות, שבמסגרתה מונה אלמוני לנאמן, בכוונה שאלמוני ידאג להנצחתו לאחר מותו. האם יכולה להיווצר נאמנות מסוג זה באמצעות חוזה בעל פה, ומבלי שהתקיימו התנאים ליצירתו של הקדש על פי חוק הנאמנות? ומעבר לכך – האם יש ביצירת נאמנות מסוג זה, בהנחה שנוצרה, בכדי לגבור על האיסור הקבוע בדיני הירושה על יצירת הסכמים בנוגע לירושתו העתידית של אדם?

רקע

1. הדיון נסוב סביב ירושתו של אדם (להלן: המנוח), אשר נפטר ממחלת הסרטן כשהוא אלמן וערירי ביום 27.10.2004. המנוח הותיר אחריו חמש צוואות וטיוטת צוואה נוספת שלא נחתמה, אשר נערכו במועדים שונים. בשלוש הצוואות הראשונות, ציווה את עזבונו לקרובי משפחתו – הם המשיבים 1-4, וקרובי משפחת אשתו המנוחה – המשיבים 5-11. במהלך אוקטובר 2004, חודש פטירתו, ערך המנוח שתי צוואות נוספות, וטיוטת צוואה נוספת אשר לא נחתמה, במסגרתן הוריש את זכויותיו במשק שבמושב בו התגורר לבן שכנו – המבקש 3. כמו כן, התייחס המנוח בצוואתו האחרונה לחשבון שלו בבנק – המשיב 12 – אליו צירף כשותפים את יו"ר האגודה ואת שכנו במושב – המבקשים 1 ו-2 בהתאמה. צירופם לחשבון נעשה באופן הדרגתי, כאשר תחילה נחתמו טפסי הצירוף לחשבון; לאחר מכן ביקש המנוח להקפיא את הצירוף וציין כי מעוניין בכך שהמבקשים יוכלו לפעול בחשבון רק לאחר מותו; ולבסוף, כחמישה ימים טרם פטירתו של המנוח, בוצע הצירוף לחשבון בפועל. בצוואתו האחרונה, ציווה המנוח את זכויות החתימה בחשבון הבנק המשותף למבקשים 1 ו-2, וזאת לשם שימוש בכספי החשבון בהתאם להוראותיו לפני מותו. וכך נכתב בצוואה:

"אל חשבון הבנק שלי בבנק לאומי לישראל בע"מ [...] צרפתי שני שותפים. [...] חתימותיהם יחד של שני השותפים יחייבו את החשבון גם לאחר מותי. הנני מצווה שמהחשבון ישולמו לאחר פטירתי כל ההוצאות לביצוע הוראות סעיף 1 לעיל [חובות והוצאות פטירה], ישולמו כל התשלומים לביצוע הפעולות שהוריתי ל[מבקש 1] ו[מבקש 2] וישולמו כל ההוצאות המשפטיות שתהיינה קשורות בכל תביעה או הליך משפטי אחר כנגד עזבוני [...]" [ההדגשות אינן במקור].

על פי גרסת המבקשים, עיקר הפעולות עליהן הורה המנוח הוא בהנצחתו ובהנצחת אשתו המנוחה, לאחר מותו, באמצעות שדרוג מתקנים או מוסדות לצורכי הציבור במושב בו התגורר.

2. המבקשים הגישו בקשה לבית משפט לענייני משפחה למתן צו קיום לצוואתו האחרונה של המנוח, על פיה כאמור הוא הוריש להם את עזבונו ושינה מצוואותיו הראשונות במסגרתן הורה על הורשת העיזבון לבני משפחתו. המשיבים התנגדו לקיום הצוואה המבוקש. מעבר לשאלת תקפות הצוואה, נדרש בית המשפט להכריע באשר לתוקף צירופם של המבקשים 1 ו-2 לחשבון הבנק של המנוח; באשר להיתכנות יצירתו של הקדש מכוח צירופם לחשבון; ולחילופין בהשתכללות נאמנות מכוח חוזה שבעל פה.

           התובענה נידונה במשך כעשר שנים בבית משפט לענייני משפחה בנצרת. בפסק דין מקיף וממצה שנסמך על מכלול העדויות והראיות שהובאו בפני בית המשפט, נקבע כי הצוואה המאוחרת ביותר נעשתה תוך השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המבקשים. קביעה זו הושתתה על מסקנות שעלו מבחינת מצבו הרפואי של המנוח ומידת צלילותו בעת עריכת הצוואות האחרונות; אישיות המנוח ואישיותם של המבקשים מנגד; בחינת היחסים שבין המנוח לבין בני משפחתו מחד גיסא ובינו לבין המבקשים מאידך גיסא; התבטאויות והתנהגויות מצד המנוח בתקופת חייו האחרונה עליהן העידה בעיקר המטפלת שליוותה אותו. עוד נקבע כי עריכת הצוואה לוותה בפגמים שונים הפוגמים בתקפותה, ביניהם – נוכחות הנהנים בעת החתימה עליה; הצוואה לא הוקראה בפני העדים והמנוח לא הצהיר שזו צוואתו; העדר קיומה של תעודה רפואית לגבי כשרות המצווה, הרלוונטית למועד החתימה על הצוואה; והעדר גמירות דעת המצווה. נקבע כי זהו גם דינה של הצוואה שלפני האחרונה, שממילא לא הוגשה בקשה לקיימה. בהתייחסו של בית המשפט קמא לצירוף המבקשים לחשבון הבנק של המנוח, קבע כי הצירוף נעשה שלא כדין ודינו בטלות. זאת הן מחמת ההשפעה הבלתי הוגנת של המבקשים על המנוח בתקופה הרלוונטית; הן משום התנהלות הבנק שלא וידא את רצונו של המנוח ואת הבנתו המלאה בדבר הצירוף.

           בהמשך ההכרעה נבחנו הטענות המשפטיות שהעלו המבקשים, בדבר יצירתו של הקדש או לחילופין יצירת נאמנות מכוח חוזה שבעל פה. יצירתו של הקדש נבחנה בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 17 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979: