בע"מ 4224-15 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים

           מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (רמ"ש 40664-04-15, כב' השופטת ו' פלאוט), שדחה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (40298-03-13, כב' השופטת ר' מקייס), לפיה אין לאפשר למבקש לחזור בו מהסכמתו לאימוץ בנותיו.

1. המבקש הורשע ברצח בכוונה תחילה, וכיום הוא מרצה מאסר עולם. עם מעצרו בשנת 2008, הועברו בנותיו הקטינות למשפחת קלט בצו חירום שהוארך מעת לעת. כך חייבו הנסיבות המשפחתיות הקשות, לרבות מצבה של אם הקטינות. לאחר כשנה, נמצאה לקטינות משפחת אומנה חסויה, בה הן שוהות עד היום – מזה מספר שנים. על רקע מצבם ותפקודם של הורי הקטינות כפי שנקבע בחוות דעת מומחים, וכן לנוכח מצב הקטינות וצרכיהן, המליצו גורמי הטיפול להכריז על הקטינות כבנות אימוץ כלפי הוריהן, במתכונת של אימוץ סגור. האם חתמה על טופס הסכמת הורה לאימוץ, בעוד המבקש התנגד לכך בתחילה. המשיב הגיש בקשה להכרזת הקטינות כבנות-אימוץ כלפי המבקש, ונערכה חוות דעת נוספת לבחינת מסוגלותו ההורית. במהלך דיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, נחקר המומחה על חוות דעתו. בעקבות חקירתו, הודיעה באת-כוחו של המבקש כי החליט להסכים לאימוץ. בהתאם, הוכרזו הקטינות כבנות אימוץ באימוץ סגור.

           עולה, כי כעבור מספר חודשים ניתן צו אימוץ, ושבועות ספורים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה שכותרתה "הודעה על חזרה להסכמה מאימוץ". בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה בהתבסס על סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ). נקבע כי משחלפו למעלה מ-4 חודשים ממועד מסירת הסכמת המבקש לאימוץ הקטינות וחלפו שנים מאז הועברו הקטינות למשפחת האומנה בכוונה לאמצן, לא מתקיימות דרישות הסעיף האמור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, משיקולים דומים. מכאן הבקשה שבפניי.

2. לטענת המבקש, הסכמתו לאימוץ התבססה על כך שהקטינות אינן מודעות לסיפור המשפחתי לפרטיו, וכי חשיפתן אליו תזיק להן. והנה, טוען המבקש, לאחר שנתן את הסכמתו ובמסגרת הליך אחר, התברר לו לאחרונה כי הקטינות חשופות לנסיבות המשפחתיות הקשות. לפיכך, הגיש בקשה לקונית לבית המשפט וביקש להתיר לו להגיש בקשה מפורטת הנתמכת בחוות דעת, על מנת שתיבחן שאלת האימוץ הפתוח. המבקש מדגיש כי אין כאן חזרה עקרונית מהסכמתו לאימוץ, אלא שרצונו שתיבחן לגופה שאלת האימוץ הפתוח, לנוכח המידע החדש והמהותי שהתגלה לו. לכן, נטען, שגו הערכאות קמא בדחותן את הבקשה מטעמים פרוצדוראליים על יסוד סעיף 10 לחוץ האימוץ, שעניינו חזרה מהסכמה. עוד נטען כי אימוץ פתוח יהיה לטובת הקטינות, וכי ממילא לא ירחק היום בו תוכלנה לאתר את הוריהן הביולוגיים בקלות.להשלמת התמונה יצוין כי בפי המבקש טענות נוספות – כגון האפשרות כי הליך האימוץ יסוכל מסיבות חיצוניות וכן כי בית המשפט אישר לאם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ באופן המקים הפליה – אך עולה כי מדובר בהשערות וספקולציות בלבד, ואיני רואה מקום להידרש להן.

           בתגובתה, טוענת המשיבה כי לאחר שנוהל ההליך במלואו, במסגרתו המליצו גורמי הטיפול והמומחה שמונה על ידי בית המשפט על אימוץ סגור, הסכים המבקש – הסכמה מלאה – לאימוץ זה, ללא כל התניה או הגבלה. הסכמתו ניתנה לאחר שהובהרו לו משמעותה והשלכותיה. המבקש לא ערער על פסק הדין. כיום, הליך האימוץ כבר הושלם והקטינות שוהות אצל המשפחה המאמצת מזה שנים. עוד נטען כי אין להבחין בין חזרה מהסכמה לאימוץ ככלל לבין חזרה מהסכמה למתכונת אימוץ מסוימת (סגור או פתוח). המשיבה הוסיפה כי אין כל מידע חדש שהתגלה למבקש, ואפילו היה – אין בו כדי להקים למבקש זכות לחזור בו מההסכמה. אף לגופו של עניין, נסיבות המקרה וחוות דעת המומחים אינן מותירות מקום לספק כי כל קשר בין המבקש לקטינות, שנותק כבר בשנת 2008, אינו עולה בקנה אחד עם טובתן ואף עלול להזיק להן.

3. לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על צרופותיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא כמובן חוק האימוץ. סעיף 10 לחוק זה, שכותרתו "סייגים להסכמת הורה", קובע כך:

       "(א)    לבקשת הורה, רשאי בית המשפט לבטל את הסכמתו של ההורה למסירת ילדו לאימוץ אם מצא שהתקבלה באמצעים פסולים, או להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שבמועד הגשת הבקשה טרם חלפו 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום חתימת ההורה על כתב ההסכמה, לפי המאוחר, וטרם ניתן צו אימוץ; הבקשה תוגש לבית המשפט בטופס בקשה כפי שייקבע בתקנות.