בע"מ 3984/15, פלונית נ' פלוני

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.                  בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא ק' ורדי והשופט ח' ברנר) בעמ"ש 36959-01-15 מיום 31.5.15 במסגרתו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיאה נ' שילה) בתמ"ש 51095-06-14 מיום 6.1.15. עניינה של הבקשה – תביעת מזונות ילדים. הסיפור שמאחוריה טומן בחובו פרשה אנושית קשה ועצובה, של נתק בין אב לבתו.

רקע והליכים קודמים

ב.                  המבקשת נולדה ביום 21.3.02; אמה, כאפוטרופסיתה הטבעית, היא שהגישה את תביעותיה בשמה. אביה, המשיב, לא עמד עמה בקשר מאז לידתה. בשנת 2004 הגישה האם תביעה לאבהות (תמ"ש (ת"א) 24333/04) ולמזונות (תמ"ש (ת"א) 24332/04) כנגד המשיב, המתגורר באנגליה. המשיב לא הגיש כתבי הגנה, ובשנת 2005 ניתנו כנגדו פסקי דין בהעדר הגנה שבמסגרתם הוצהר כי הוא אבי הקטינה (25.7.05) ונפסקו למבקשת מזונות בסך 2,800 ₪ לחודש (7.11.05). המשיב ניסה ללא הצלחה לבטל את פסקי הדין, ובהמשך נמנע מתשלום המזונות. עם זאת יצוין, כי האם לא פעלה במהלך השנים לגביית המזונות שנפסקו, לטענתה מתוך הרצון לאפשר קשר עתידי בין המבקשת למשיב.

ג.            בשנת 2013 גיבשו ביניהם האם והמשיב הסכם שמטרתו יצירת קשר מתמשך בינו למבקשת. ביום 17.7.13 נחתם הסכם בין האם והמבקשת (באמצעות האם) לבין המשיב, על פיו יבצע המשיב בדיקת רקמות בישראל, ואם יימצא שהוא אביה של המבקשת יחול האמור בסעיף 7 להסכם, כלהלן:

"מוסכם כי אם יסתבר מתוצאת בדיקת הרקמות כי ר' הוא אביה של א', מתחייב ר' להגיע לביקור בישראל, פעמיים בשנה, במועדים שיתואמו עם פ' (האם – א"ר), בהסכמת א', מראש. במהלך ביקורים אלה ייפגש ר' עם א' לפחות פעמיים בזמן שישהה בארץ בכל ביקור וביקור. אם מכל סיבה שהיא לא יוכל ר' לממש את התחייבותו לביקור פעמיים בשנה ולפגוש את א' מטעמים הקשורים בו ולא מחמת סירוב של א' להיפגש אתו, ולמעט במקרים של כוח עליון, מתחייב ר' להפקיד בחשבון חסכון ע"ש הבת א' – שאת פרטיו יקבל מפ', סך של 3,750 ₪ בעבור כל ביקור שלא מומש על ידו ובסה"כ 7500 ₪ לשנה. ולא למעלה מ-30,000 ₪. חובת הביקורים או ההפקדות, כמפורט בסעיף זה, תהא לתקופה של - 4 שנים בלבד מעת החתימה על הסכם זה והיא תסתיים באוגוסט 2017. ואולם, מוסכם על דעת הצדדים כי אם הביקורים שבין ר' וא' יצליחו ליצור התקרבות ביניהם הוא ימשיך לנסות ולהיפגש אתה בעת ביקוריו בישראל גם לאחר תום ההתחייבות תלוית העלות".

ד.            מנגד הסכימו המבקשת ואמה שלא לפתוח בהליכים משפטיים לאכיפת פסק הדין למזונות או עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב, וגם הוסכם כי לא יהיו תביעות הדדיות בין המשיב לאם למעט לעניין יישום ההתחייבויות בהסכם. כן הוסכם, כי אם יתברר שהמשיב הוא אבי המבקשת, יינתן פסק דין הדוחה את תביעת המזונות נגד המבקש, ולא יוגשו כנגדו תביעות חדשות למזונות. בנוסף הוסכם, כי האם תהא האפוטרופסית היחידה של המבקשת.

ה.           ביום 13.8.13 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסכם לבית המשפט למשפחה (תה"ס 20863-08-13). בהחלטה מיום 14.8.13 התבקש תסקיר סעד בעניין המבקשת, בו ייבחנו קשריה עם הוריה ותיבחן טובתה בקיום בדיקת הרקמות. בתסקיר שהוגש ביום 10.9.13 נאמר, כי יהא זה לטובת המבקשת שתיעשה בדיקת הרקמות ויאופשר קשר בינה למשיב ככל שהוא אכן אביה. ביום 2.10.13 נערך דיון בפני בית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיאה שילה; עקב שהותו של המשיב באנגליה שודר לו הדיון באמצעות הסקייפ). במהלך הדיון הובהר על ידי הצדדים, כי ככל שיחלו מפגשים בין המשיב למבקשת, ייעשה הדבר בליווי יעוץ מקצועי. ההסכם הוקרא לצדדים, משמעותו הוסברה בשפה פשוטה, ולאחר שהצדדים אישרו כי הם מבינים את משמעותו, אושר ההסכם וקיבל תוקף של פסק דין. יצוין כי בעקבות הערות בית המשפט תוקן ההסכם כך שיקבע אפוטרופסות משותפת למשיב ולאם ככל שתתברר האבהות, אלא אם כן לא ימלא המשיב את התחייבויות הביקור במשך שנתיים מקביעת האבהות, ואזי תוענק האפוטרופסות לאם.

ו.             ביום 27.10.13 ביצע המשיב את בדיקת הרקמות, וביום 5.11.13 נקבע כי הוא אבי המבקשת. בהתאם להסכם בוטל בהסכמה ביום 17.11.13 פסק הדין למזונות, ויום לאחר מכן הוצאה פסיקתא להכרה במשיב כאבי המבקשת. ככל הנראה כיון שלא הגיעו הצדדים להבנה באשר לתיאום המפגשים בין המשיב למבקשת והליווי, והמשיב סבר שמעורבות האם גדולה מדי בתהליך, לא יצאו המפגשים בין המשיב למבקשת לפועל. בהקשר זה שלחה ביום 18.12.13 באת-כוח המשיב מכתב לאם המבקשת בו נכתב, בין השאר, כי: "בוחר מרשי שלא לקיים קשר עם הקטינה עד הגיעה לבגרות... כאשר הקטינה תגיע לבגרות ככל שתרצה בכך, תוכל ליצור קשר עם מרשי באופן ובמינונים שיסכמו ביניהם ויהיו מתאימים לה ולו כאחד." ביום 19.1.14 נשלח על ידי באת-כוח המשיב מכתב נוסף בו נכתב כי "אין בדעת מרשי לקיים, בשלב זה, מפגשים עם הבת הקטינה. מרשי יפקיד כמתחייב, מדי שנה, את הסכומים שהתחייב להעבירם עד סוף כל שנה ממועד החתימה על ההסכם". סכומים אלה לא הופקדו ככל הנראה, מכל מקום האם ויתרה עליהם (פסקה 13 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.1.15).