בע"ם 7735/16 פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

השופט ע' פוגלמן:

1. בין הצדדים לפניי התגלעה מחלוקת אשר לזכויות בבית מגורים בגני תקווה, אשר מצוי על מגרש – שכעולה מהמסמכים שהובאו לעיוני – רשום בבעלות משותפת ושווה של המשיב 1 (להלן: האב) ורעייתו לשעבר, המשיבה 2 (להלן: האם) (ראו בהתאמה: הבית והמגרש). לפי הכרעת הערכאות הקודמות, הבית נבנה על ידי המבקש 1, בנם של המשיבים (להלן: הבן), בחלקו האחורי של המגרש. לדברי הבן, "מקדמת דנא היה מוסכם וידוע במשפחת [המבקשים] [...] שהמבקשים יבנו את ביתם על חלקה 4 וכי השטח והבית הינם שלהם לכל דבר ועניין" (סעיף 36 לבקשה; ההדגשות הוספו – ע' פ'). נטען כי האב העניק למבקשים במתנה את שלד הבית, ואף נשא בעלויות בניית השלד. מנגד, האב גרס כי העניק לבן ולרעייתו רשות להתגורר בבית בלבד, אך זו בוטלה בשנת 2009 נוכח יחסו של הבן כלפיו. על רקע זה הגיש האב תביעה לסילוק ידם של המבקשים – הבן ורעייתו – מן הבית, ואילו המבקשים הגישו תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר הבעלות בבית. לטענת הבן ואמו, בשלב מסוים, לאחר הגשת התביעה, הקנתה האחרונה במתנה את זכויותיה במגרש לבן (היינו, מחצית מזכויותיה במגרש). בין הצדדים אין מחלוקת כי הקנייה זו לא הסתיימה ברישום כדין, עניין שעוד אדרש אליו.

           שתי הערות מקדמיות דרושות לנו לדיון: האחת עניינה בהבחנה שערכו לפרקים הצדדים בכתבי הטענות שהגישו לעיוני בין זכויות הבעלות בבית לבין זכויות הבעלות במגרש. על טיבה ונפקותה של הבחנה זו אעמוד בהמשך, אולם בשלב זה של הדיון נישאר נאמנים לאופן שבו ניסחו הצדדים את טענותיהם. השנייה נוגעת לפסיקות הערכאות הקודמות. דומה כי אלו לא דקו פורתא בהבחנות הנדרשות בין התחייבות לעשות עסקה במקרקעין לבין השתכללות העסקה. גם בעניין זה נשאר נאמנים בשלב זה ללשון החלטותיהן של הערכאות הקודמות.

2. ביום 28.6.2012 דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' דהן) את בקשת המבקשים להצהיר על בעלותם בבית. כנקודת מוצא, קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שאין מחלוקת בין הצדדים על כך ש"הזכויות בבית" לא נרשמו על שם המבקשים והרישום נותר על שם האם והאב – "אין בפנינו מתנה מושלמת". נקבע כי האב לא העניק "התחייבות למתנה ו[...] לא הבטיח לטעמי להעניק את זכויות הבעלות בבית לתובעים [המבקשים – ע' פ']". בית המשפט היה ער לטענת האם שלפיה הבית "שייך לבנה" וניתן למבקשים "במתנה גמורה ושלמה ע"י שני הנתבעים [האב והאם – ע' פ']", אך קבע כי "אין בכך כדי לשנות מכוחו של הנתבע [האב – ע' פ'], כבעלים של המחצית השנייה של הזכויות בנכס [הבית – ע' פ'], להתנגד לכך ולדרוש את פינויו". בצד זאת נדחתה תביעת האב לסילוק יד, לאחר שנקבע כי האב הקנה למבקשים – הבן ורעייתו – זכויות מגורים בלתי הדירות בבית. קביעה זו נסמכה על כך שהאב הצהיר על מתן הרשות משך שנים רבות; על כך שהמבקשים השקיעו כספים רבים בבניית הבית, והבן עצמו עסק בבנייתו; על כך שהמבקשים מתגוררים בבית בפועל זה כ-14 שנים; ועל כך שמצגי האב יצרו בקרב המבקשים ציפייה והסתמכות למגורים בבית.

3. על פסק דין זה ערערו שני הצדדים. ביום 23.8.2016 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגני הנשיא י' שנלר וד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) את ערעור המבקשים וקיבל חלקית את ערעור האב. כזכור, ערעור המבקשים נסוב על הבקשה להצהיר עליהם כבעלים בבית. שאלת זכויות הבעלות של הבן במגרש לא נדונה במישרין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שאך ציין בהקשר זה כי "לאחר הגשת התביעות הקנתה האם לבן במתנה את זכויותיה במגרש, ומכאן שכיום הבן הוא הבעלים של מחצית הזכויות" (ההדגשות הוספו – ע' פ'). בצד קביעה זו, שנשוב אליה בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כי "האב לא העניק את הבית במתנה למשיבים [המבקשים – ע' פ'] וגם לא התחייב לעשות כן בעתיד". לכל היותר, כך נקבע, התכוון האב להקנות לבן ולרעייתו זכויות שימוש למגורים בבית. ברם, לעניין תביעת הסילוק נקבע כי בניגוד לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, האב הוא שנשא במרבית הוצאות מימון בניית הבית; כי אין עילה לקבוע כי הרישיון שניתן לבן להתגורר בבית הוא רישיון בלתי הדיר; וכי לא הוכח כי המשיבים שינו את מצבם לרעה על סמך מצגו של האב. בנסיבות אלו התקבלה תביעת האב לסילוק יד, ונקבע כי על הבן ורעייתו לפנות את הבית בתוך 6 חודשים. עוד נפסק כי האב ישלם למבקשים פיצויים בסכום של 150,000 ש"ח בגין הזמן שהשקיע הבן בבניין הבית ותשלומים מסוימים שבהם נשא לשם כך.

4. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים טוענים כי הם בעלי זכויות הבעלות במגרש (ובבית) שכן מחצית הזכויות במגרש הוקנתה לבן במתנה מאת אמו, ואילו המחצית השנייה – כאמור – הוקנתה לו על ידי אביו (יוער כי בעניין הקניית זכויות האב לבן ולרעייתו המבקשים לא דקדקו בהבחנה בין התחייבות ליתן מתנה במקרקעין – לבין הקנייה במתנה של בעלות (חלקית או מלאה) במקרקעין, ועל כך בהמשך). לחלופין נטען כי גם אם ייקבע שהאב לא הקנה לבן זכויות במגרש, לא ניתן להורות על סילוק ידם של המבקשים מהבית שכן הבן הוא בעלים משותף במגרש, מכוח הקניית הזכויות מאמו ש"העבירה למבקשים במתנה את זכויות הבעלות [במגרש – ע' פ'] וזכות המגורים בבית". לכל היותר, כך הטענה, ניתן לבצע פירוק שיתוף ביחס למגרש. בהקשר זה נטען כי ביום 22.9.2016 – לאחר מתן פסק הדין בערעור – נרשמה הערת אזהרה לטובת הבן בדבר העברת זכויות האם במגרש לטובתו. המבקשים ציינו כי סילוקם מהבית יסב להם פגיעה קשה ובלתי מידתית, בפרט נוכח העובדה שהם מתגוררים בבית זה שנים יחד עם ילדיהם הקטינים. פגיעה זו, כך הטענה, עולה כדי עיוות דין.

5. האב סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מטעמיו. לטענת האב, הבן אינו הבעלים של מחצית הזכויות במגרש: המגרש רשום בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים על שמו ועל שם האם, ואף רובצת עליו משכנתה שניטלה על ידם במשותף כדי לשלם חובות עבר. לדברי האב, הטענה כי האם הקנתה את זכויותיה במגרש לבן נטענה ללא סימוכין, וממילא לא ניתן היה לבצע הקנייה שכזו עקב המשכנתה האמורה. לתמיכה בטענותיו צירף האב העתק רישום מרוכז מפנקס בתים משותפים.

6. האם מצדדת בטענות הבן. לדבריה, היא אכן הקנתה את זכויותיה במגרש לבנה, הגם שהקנייה זו לא הסתיימה ברישום. משכך, גם האם סבורה כי לא ניתן לפנות את המבקשים מהבית, שכן "אין בעלים שותף אחד יכול לפנות בעלים שותף אחר". נטען כי רישום העברת הזכויות התעכב נוכח המשכנתה האמורה, וכי "לכולם היה ברור וידוע ובפרט לבית המשפט לענייני משפחה שזכות הבעלות של המשיבה ניתנה על ידי המבקשת [האם – ע' פ'] למבקשים עוד כשהתחילו לבנות את ביתם שבו הם גרים כיום".

7. בהינתן המחלוקת האמורה בדבר הבעלות במגרש התרתי למבקשים להשיב לתשובות האב והאם. בתשובתם חזרו המבקשים על טענתם שלפיה העברת זכויות האם במגרש לא הסתיימה ברישום עקב המשכנתה הרובצת על המגרש. לעמדתם, האב נוהג בחוסר תום לב בעשותו שימוש במשכנתה הרשומה למניעת רישום הזכויות במגרש – וזאת חלף העברת המשכנתה לחלקה סמוכה שעליה מצוי ביתו של האב. על רקע זה נטען כי יש להיעתר לבקשה, ולקבוע כי למבקש יש זכויות בעלות במחצית המגרש.