בנק מרכנתיל דיסקונט סניף כפר ר יינה נ' בשארה והבי יוסף ואח'

החלטה

בפניי בקשה למתן רשות להתגונן מטעם הנתבעות 2 ו- 3.

עובדות התיק בקצרה

1.התובע תבע את הנתבעות יחד עם הנתבע מס' 1 והנתבע מס' 4. הנתבע מס' 1 חתם ביום 22.12.97 על כתבי התחייבות לפיהם התחייב לשלם לתובע לפי דרישתו הראשונה כל סכום שיגיע לתובע יחד עם ריבית מרבית. בכתבי ההתחייבות סוכם בין הצדדים כי שיעור הריבית יהיה השיעור הנהוג בבנק מעת לעת, כאשר שיעור הריבית הנהוג נכון ליום הגשת התביעה הינו 19.75% לשנה.

2.בתאריך 12.07.99 חתמו הנתבעים 2 עד 4 על כתב ערבות מתמדת לכל חוב מוגבלת בסכום ע"ס של 200,000 ₪ להבטחת חובותיו והתחייבויותיו של הנתבע מס' 1 כלפי התובע,בתוספת ריבית, הפרשי הצמדה, עמלות והוצאות, כמפורט בכתב התביעה.

3. לטענת התובע, ערך ערבותם של הנתבעים 2 עד 4, נכון ליום הגשת התביעה הינו סך של 406,690 ₪.

4.כתוצאה ממשיכות יתר ומתנועות אחרות בחשבונות של הנתבע 1, יתרת החובה המגיעה לתובע נכון ליום 19.01.07 הינה 292,577 ₪. נגד הנתבע 1 ניתן פס"ד בהעדר הגנה, ואף הוגשה על ידו בקשה להכריז עליו כפושט רגל וניתן לו צו כינוס נכסים זמני, ואילו הנתבעים 2 עד 4 הגישו בקשה למתן רשות להתגונן. טרם קיום דיון בבקשת הרשות להתגונן, הנתבע 4, הלך לעולמו, ולכן הוגשה בקשה למתן רשות להתגונן מטעם העיזבון ונקבע בה דיון ליום 06.06.10.

5.הנתבעות 2 ו- 3 נחקרו על תצהיריהן, ולאחר חקירתן סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם.

טענות הנתבעות 2 ו- 3

6.הנתבעת מס' 2 הינה אחותו של הנתבע מס' 1, ואילו הנתבעת מס' 3 הינה אשתו של הנתבעת מס 1. שתיהן מצהירות כי במהלך שנת 1999 נתבקשו לחתום על כתב ערבות, המצורף לכתב התביעה, אך ורק לצורך הגדלת מסגרות אשראי של הנתבע 1 אצל התובע לפרק זמן זמני, מס' חודשים בלבד, עד לפירעון צ'קים שונים שהופקדו על ידי הנתבע מס 1 בחשבון אצל התובע ואשר נמשכו מבנקים השייכים לשטח הרשות הפלסטינית.

הנתבעות מדגישות כי הוסבר להן שהסיבה לערבותן, הינה הבנק הנמשך, הקיים כאמור לעיל, בשטח הרשות הפלסטינית, ואילו הצ'קים היו משוכים מבנקים בישראל, כי אז לא היה כל צורך בערבותן לשם הגדלת מסגרת האשראי, וכי הצ'קים עצמם מהווים בטחונות.

עוד הובהר לנתבעות, לטענתן, כי עם פירעון הצ'קים הנ"ל ערבותן תפוג ותבוטל מעיקרה.

הנתבעות ערכו בירור אודות הצ'קים, ואכן נמסר להן כי הם נפרעו במלואם, ולכן סברו כי ערבותם פגה.

7.הנתבעות מציינות כי לאחר בירור נוסף שערכו, עלה כי חובו של הנתבע מס' 1 הינו מהשנים 2006-2007, ואין לערבותן כל קשר לחוב זה, שכן עד לשנת 2007, התובע לא יידע אותן בדבר מצב חובו ו/או חשבונו של הנתבע מס' 1.

8. התובע העניק לנתבע מס' 1 הלוואות ומסגרות אשראי למיניהן, ללא ידיעת הנתבעות, ואף הגדיל את חשבון הנתבע מס' 1 פעמיים, וזאת מבלי ליידע אותן, ויש לראות בכך הפרה בוטה של חובת התובע מול הנתבעות.

9. מבירור שערכו הנתבעות עלה כי במהלך שנת 2003 התווסף שותף לעסקו של הנתבע מס' 1 ששילם את חלקו בעסק בסך 400,000 ₪, אך התובע לא טרח לעדכן את ספריו בהתאם ולרשום את השותף בחשבון כמתבקש.

כאשר השותף הפסיק את שותפותו, הסכים התובע לאשר לנתבע מס' 1 הלוואה בסך 400,000 ₪ לצורך סילוקו של השותף, דבר שהגדיל את החוב בחשבונו של הנתבע מס' 1.

10.חשבונו של הנתבע מס' 1 הוגבל בפעם השנייה בשנת 2004, והפך למוגבל חמור למשך שנתיים, אשר במהלכן איפס וסילק הנתבע מס' 1 את חובו אצל התובע, לאחר שקיבל הלוואה ע"ס 200,000 ₪ שסולקה במלואה בשנת 2006. מאז התחיל הנתבע מס' 1 לעבוד עם התובע על בסיס יתרת זכות ואז אישר שוב התובע לנתבע מס' 1 מסגרות אשראי עד לסכום של 90,000 ₪, וזאת ללא ידיעת הנתבעות.

11.הנתבעות טוענות כי התובע הפר את חובת האמון וחובת הגילוי כלפיהן, לא הסביר להן מהות חתימתן על מסמך הערבות, הטעה אותן, העלים מעיניהן פרטים מהותיים בעניין חשבונו של הנתבע מס' 1. עוד, טענו, כי על התובע למצות את ההליכים נגד הנתבע מס' 1 בטרם פנייתו לערבות.

דיון