בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' כפרי ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 3,682,624 ₪, שהצטבר בחשבון הבנק של חברת תערובות אספלט בע"מ (להלן: "החברה"), אשר התנהל בסניף הראשי של הבנק התובע (להלן: "הבנק"). הנתבעים הם מנהליה הרשומים ובעלי השליטה בחברה, והתביעה הוגשה נגדם מכח ערבותם לחובותיה של החברה. יצויין כי החברה מצוייה כיום בהליכי כינוס נכסים ופירוק. כונס הנכסים, עו"ד גיל הירשמן (להלן: "הכונס") מונה לתפקידו לבקשת הבנק מכוחם של שעבודים שהיו לבנק על נכסי החברה.

בקשת הרשות להתגונן הוגשה ביום 10.5.2010.

ביום 17.10.2010 נעתרתי באופן חלקי בלבד לבקשת הנתבעים בענין גילוי מסמכים מוקדם והוריתי לבנק למסור לנתבעים מסמכים מסויימים שביקשו. הבקשה לעיין במסמכים נוספים נדחתה בהיותה גורפת יתר על המידה, ומנימוקים נוספים שפורטו באותה החלטה. יצויין כי בשולי ההחלטה ניתנה לנתבעים רשות להגיש בקשת רשות להתגונן מתוקנת.

הנתבעים לא תיקנו את בקשת הרשות להתגונן בעקבות הגילוי המוקדם, אלא ביקשו להאריך את המועד להגשת בקשה מתוקנת עד לאחר ההחלטה בערעור שהגישו על החלטתי מיום 17.10.2010. הבקשה נדחתה, והדיון נערך על יסוד הבקשה המקורית, שלא תוקנה כאמור חרף הגילוי המוקדם.

הנתבעים העלו להגנתם מספר טענות הגנה מרכזיות:

חברת האם של החברה, כפרי יעקב בע"מ (להלן: "חברת כפרי"), שנמצאת בהקפאת הליכים, חייבת לחברה סך של 5,300,000 ₪. הבנק הגיש בשמה של החברה תביעת חוב לנאמן בהקפאת ההליכים, וזו אושרה על ידו. על פי הסדר הנושים של חברת כפרי, צפוייה החברה לקבל 25% מתביעת החוב המאושרת, קרי, סך של 1,325,000 ₪ ויש להפחית סכום זה מהתביעה הנוכחית. במאמר מוסגר נציין, ועוד נידרש לכך בהמשך, כי הנתבעים הם בעליה של חברת כפרי, ומי שערבו לחובותיה.

משניתן הפטר לחובותיה של חברת כפרי כלפי הבנק, במסגרת הקפאת ההליכים נגדה, ובהיותה של חברת כפרי ערבה ביחד ולחוד עם הנתבעים לחובה של החברה כלפי הבנק, מופטרים גם הנתבעים, בין מכוחו של הסדר הנושים ובין מכח ס' 5(א) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות").

לקוחות שונים של החברה חייבים לה סך של 1,654,294 ₪. מידע מפורט על כך נמסר ביום 28.1.2010 לכונס, אלא שהכונס איננו פועל לשם גביית החובות הללו ולכן יש לקזזם מתוך התביעה הנוכחית, שכן הבנק גרם לאי מילוי החיוב הנערב לפי ס' 6 לחוק הערבות.

לטובת החברה ישנה קופת פיצויים בסך של 94,152 ₪. הכונס יכול לשים ידו על כספים אלה, ומשלא עשה כן, יש לקזז סכום זה מתוך התביעה.

הבנק סרב שלא כדין לאפשר לחברה למכור את מפעלה תמורת סך של 7,700,000 ש"ח. אם היה עושה כן, היו נחסכים מן החברה הוצאות הכינוס בסך של כ- 800,000 ₪.

חשבונה של החברה חוייב שלא כדין בעמלת פרעון מוקדם בסך של 484,346 ₪ שעה שעמלת הפרעון המוקדם צריכה היתה לעמוד על סך של 40,720 ₪ בלבד.

במסגרת הסיכומים בעל פה העלו הנתבעים טענות חדשות, שזכרן לא בא במסגרת בקשת הרשות להתגונן. יש להתעלם מהן, שכן הנתבעים לא תיקנו את הגנתם לאחר גילוי המסמכים המוקדם, למרות הרשות שניתנה להם לעשות כן.

הכלל הוא שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו גם בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נט(3) 41, 46), ובשלב זה בית המשפט לא ייכנס לשאלות של מהימנות. יחד עם זאת, לאחר ששמעתי את חקירת הנתבעת 2 על תצהירה ואת סיכומי הצדדים בעל פה, באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מגלה כל הגנה, ולו גם בדוחק, מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית לכל, הלכה למעשה סכום התביעה, הגם שהוכחש, איננו שנוי במחלוקת אמיתית. הנתבעים עצמם דיווחו במסגרת הבקשה להקפאת הליכים שהגישו בשנת 2009 בשמה של החברה כי חובה של החברה לבנק הינו כ- 10.8 מיליון ₪ (ראה ס' 9(א) לחוות הדעת הכלכלית שצורפה בתמיכה לבקשה להקפאת הליכים שהגישה החברה). אם מנכים מסכום זה את שווי מפעלה של החברה, שהוזרם לחשבון החברה בבנק לאחר מכירת המפעל על ידי הכונס, מתקבל סכום התביעה בקירוב. השאלה האמיתית היא האם יש מקום לקזז מחובה של החברה סכומים כלשהם.

ס' 3(א) לכתב הערבות המהווה את הבסיס לתביעה, קובע כי "ערבותנו זו וכל זכויות הבנק על פיה הינן נוספות ובלתי תלויות בכל בטוחות ו/או ערובות נוספות ו/או אחרות שהבנק קיבל ו/או יקבל מהחייב ו/או עבורו ...".

ס' 5(א)(4) לכתב הערבות קובע כי הערבות תישאר בתוקפה ולא תיפגע גם "אם הבנק שיחרר ו/או ויתר על בטוחה ו/או ערובה כאמור ו/או נפגעה בטוחה ו/או ערובה כאמור ... וזאת בין אם נגרם על ידי כך לערבים נזק ו/או הפסד ו/או הוצאות כלשהם ובין אם לאו- בכל מקרה הבנק לא יהיה אחראי כלפי הערבים בגין נזקים ו/או הפסדים ו/או הוצאות כלשהם מכל מין ומכל סוג שהוא, שייגרמו או העלולים להגרם מחמת פקיעת הבטוחה או הערובה כמפורט לעיל."

סעיפים אלה משמיטים את הבסיס מתחת לטענות הנתבעים בענין כספים שהכונס יכול היה לגבות, או שעתיד הוא לגבות ולא גבה עדיין, שכן עולה מהם כי חבותם של הנתבעים אינה תלוייה באופן בו נוהג הבנק בבטוחות הנוספות העומדות לרשותו.

יתר על כן, העובדה שהנאמן בהקפאת ההליכים של חברת כפרי אישר את תביעת החוב של הבנק, אין פירושה שהבנק יקבל ביום מן הימים את הסכום הנטען של 1,325,000 ₪, שהרי הדבר מותנה בסכום הכסף שיימצא בסופו של יום בקופתה של חברת כפרי, לשם חלוקה בין הנושים על פי הסדר הנושים. הבנק איננו חייב להמתין עד לגבייה העתידית של כספים ממקור זה, שאין לדעת כמה זמן תימשך, שכן זכותו היא להפרע מן הערבים עוד בטרם הושלם מימוש הבטוחות האחרות העומדות לרשותו, ולמעשה, אפילו עוד בטרם החל המימוש האמור.

הוא הדין בטענה לפיה לקוחותיה של החברה חייבים לה סך של 1,654,294 ₪. מקור גביה אפשרי זה איננו שולל את זכותו של הבנק להפרע ראשית לכל מן הערבים. במאמר מוסגר אציין כי מדובר במקור גבייה מפוקפק על פניו, שכן הנתבעים עצמם, בעת שהגישו בשמה של החברה את הבקשה להקפאת הליכים, ציינו כי גובה החוב של הלקוחות הינו 400,000 ₪ בלבד (ס' 16.3 לתצהיר מוצג מש/1). ראה זה פלא- דווקא לאחר קריסתה של החברה, נתגלה לנתבעים שחוב הלקוחות תפח כדי 1,654,294 ₪. מכל מקום, אם היה מדובר בחוב בר גביה, ניתן להניח כי החברה היתה גובה אותו בעצמה, בטרם מונה לה הכונס. יצויין כי החברה היתה מצוייה בהקפאת הליכים תקופה מסויימת, וגם הנאמן באותו הליך, שמונה לבקשת הנתבעים, לא גבה דבר מתוך חובות אלה.