בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' א.ד. אליהו בנין ונכסים בע"מ

פסק דין

זוהי תביעה שטרית הנוגעת לארבעה שיקים, בסכום של 25,000 ₪ כל אחד, אשר נמשכו על חשבון הנתבעת, ואשר התובע אוחז בהם.

ואלו העובדות החשובות לענייננו.

חברה בשם "כל יום בית" (להלן – "חברת בית"), ניהלה חשבון אצל התובע (להלן – "הבנק"). ביום 16/07/10 וביום 26/07/10 הסבה חברת בית לבנק, לשם ניכיון, ארבעה שיקים, על סך של 25,000 ₪ כל אחד, שנמשכו על חשבון הנתבעת. בהגיע מועד פירעונם של השיקים הם הוצגו לפירעון אך חוללו. בכל התקופה שמיום הפקדת השיקים ועד לחילול השיק האחרון היה חשבון חברת בית ביתרת חובה, שלא נפלה מסך של 102,000 ₪. נכון ליום הגשת התביעה שלפניי היה החשבון ביתרת חובה בסך של 393,465 ₪, אשר לא נפרעה למרות תביעה שהוגשה נגד חברת בית ופסק דין שניתן נגדה.

על יסוד העובדות הנ"ל טוען הבנק כי הוא אוחז כשורה בשיקים וכי הוא זכאי להיפרע בגינם מן הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות מן הטעם שנציג הבנק – מר משה מכלוף – הבטיח לנציג הנתבעת – מר ארז ריבקין – כי הבנק לא יקבל שיקים אלו לניכיון. וזה סיפור המעשה מנקודת מבטה של הנתבעת; הנתבעת עוסקת ביזמות נדל"ן, ובתוקף כך היא התקשרה עם חברת בית בהסכם לפיו בנתה חברת בית בתי עץ למתיישבים ביהודה ושומרון. חודשים ספורים לאחר תחילת ההתקשרות התגלו תקלות ראשונות בהתנהלותה של חברת בית. הנתבעת קיבלה מהמתיישבים תלונות לפיהן הבתים נמסרו להם באיחור, תלונות לפיהן יש ליקויי בניה בבתים, ותלונות על כך שחברת בית מסרבת להמציא להם ערבויות חוק מכר. הנתבעת הבינה כי חברת בית נקלעה לקשיים אך היא ביקשה להשלים את הפרויקט, ולכן היא הסכימה לשלם לחברת בית מקדמה בחמישה שיקים דחויים, על סך של 25,000 ₪ כל אחד, אשר ארבעה מהם יופקדו בחשבון חברת בית ואחד יופקד בחשבון של בעליה הרב אליהו מירב. השיקים נמסרו לחברת בית, אך התברר כי זו לא לנכותם בבנק. על כן מסרה חברת בית לנתבעת מכתב התחייבות בזו הלשון:

"בהמשך לשיחתנו,

מודה על השיקים הדחויים שנמסרו על ידך עבורנו.

לדאבוני הבנק אינו מוכן לבצע ניכיון על הצ'קים מכיוון שכעת אין מסגרת ניכיון בחשבון.

הריני לאשר כי עם הפקדת מזומן על ידך בצ'ק או בהעברה על סך של 125,000 ₪ יוחזרו אליך חמשת הצ'קים על סך 25,000 ₪ כל אחד.

הצ'קים יוחזרו לא מאוחר מ-10 ימים מיום הפקדת המזומן"

(ראו – נספח ה' לבקשת הרשות להתגונן).

אחר הדברים האלה, ביום 16/07/10, הפקידה חברת בית את השיקים בחשבונה. זמן מה לאחר מכן, לחץ ריבקין על הרב מירב כי יחזיר את השיקים לנתבעת. בעקבות לחצים אלו קיים הרב מירב שיחה טלפונית עם מנהל מחלקת האשראי בסניף הבנק, מר משה מכלוף, בנוכחות ריבקין. לטענת ריבקין בשיחה זו אישר מכלוף כי הבנק איננו מוכן להעמיד מסגרת ניכיון לשיקים האמורים, וכי ארבעת השיקים יוחזרו לנתבעת אם זו תפקיד בחשבונה של חברת בית סך של 100,000 ₪ במזומן. בעקבות שיחה זו הפקידה הנתבעת, ביום 16/08/10, סך של 100,000 ₪ בחשבון חברת בית, ברם חרף זאת השיקים הדחויים לא הוחזרו לה, ובמקום זאת ביצע בהם הבנק ניכיון. על יסוד עובדות אלו טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות על יסוד התחייבות הבנק להשיב את השיקים לנתבעת, ולא לבצע בהם ניכיון.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש, אני סבור שדין התביעה להידחות וזאת מן הנימוקים שלהלן:

א.עדותו של ריבקין עשתה עלי רושם חיובי ביותר. עדותו הייתה קולחת וניכר בה כי היא נמסרה מתוך שכנוע עצמי עמוק באמיתותה.

ב.גרסתו של ריבקין מתיישבת עם העובדה המכרעת, שאיננה שנויה במחלוקת, לפיה הנתבעת הפקידה בחשבון חברת בית סך של 100,000 ₪. אלמלא הובטח לנתבעת כי השיקים הדחויים יוחזרו לה לא הייתה לה שום סיבה להפקיד את הסכום האמור, שהרי באותה עת יחסיה של הנתבעת עם חברת בית כבר החלו לעלות על שרטון.

ג.אין מחלוקת על כך שמר משה מכלוף הינו קרוב משפחה של הרב מירב, וכפי שציינו שני הצדדים בסיכומיהם, מר מכלוף טרח בתום דיון ההוכחות להשמיע דברי סניגוריה על הרב מירב. יחס מיוחד זה בין מכלוף לרב מירב יכול להסביר מדוע הוא הסכים להתחייב שהבנק יחזיר את השיקים לנתבעת.

ד.טענתו של מר מכלוף לפיה הוא איננו מוסמך להבטיח שהשיקים יוחזרו לא הוכחה.

ה.העובדה שריבקין לא דאג לקבל מהבנק אישור בכתב על כך שהשיקים יוחזרו, איננה מכרעת במקרה שלפניי, לנוכח העובדה שצוינה לעיל, לפיה אם נציג הבנק לא הבטיח שלא ייעשה שימוש בשיקים אזי אין הסבר מדוע הפקידה הנתבעת סך של 100,000 ₪ בחשבון חברת בית למרות שזו היתה בקשיים.

אשר על כן, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך של 1,500 ₪.