בנק לאומי סניף הסניף המרכזי נ' ניר ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן של הנתבעות 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעות") מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 2,770,145 ₪, אשר הצטבר בחשבון הבנק של הנתבעות.

התביעה הוגשה מלכתחילה גם נגד הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אלא שהוצא נגדו צו כינוס נכסים ולכן ההליכים בענינו עוכבו.

על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבעות, יחד עם הנתבע, ניהלו חשבון משותף אצל הבנק התובע (להלן: "הבנק"), וצברו בו חוב בסך של 6,986,739 ₪, שלא נפרע. משיקולי אגרה, הועמדה התביעה על סך של 2,770,145 ₪ בלבד.

הנתבעות טענו להגנתן כי החוב נוצר כאשר הבנק העמיד אשראי לטובתו של הנתבע לשם רכישת מניותיה של חברת אלביט ויז'ן. הטעם היחיד אשר בגינו נרשמו הנתבעות כבעלים משותפים בחשבון יחד עם הנתבע היה שבאותה עת היו שתיהן בעלות הזכויות בנכס מקרקעין (בית בסביון) ששועבד להבטחת האשראי. יצויין כי הנתבעת 2 היא רעייתו של הנתבע והנתבעת 3 היא אימו. על פי הטענה, לא הוסברה לשתיהן משמעות חתימתן וכי למעשה מרגע החתימה, החשבון הוא גם על שמן. למעשה, הבנק ראה בנתבעות ערבות בלבד בגבולות שוויו של הנכס המשועבד, והנתבעות לא התכוונו לערוב לפרעון החוב אלא בגובה שוויו של הנכס המשועבד. לימים, הנכס המשועבד נמכר, בהסכמת הבנק, חלק מתמורת המכר הועברה לחשבון נשוא התביעה, ועל כן פקעה חבותן של הנתבעות.

יצויין כי גם הנתבע העלה טענות משל עצמו נגד החוב, אלא שהנתבע לא התייצב לחקירה על תצהירו ולכן יש להתעלם מכל מה שנאמר בו.

דין בקשת הרשות להתגונן להדחות, הואיל והגנתן של הנתבעות היא הגנת בדים, כמפורט להלן.

ראשית לכל, הנתבעת 3 כלל לא הגישה תצהיר לתמיכה בהגנתה, וממילא היא לא אימתה את הטענות העובדתיות העומדות בבסיס הגנתה. לענין זה לא ניתן להסתפק בתצהירה של הנתבעת 2, שכן זו יכולה להעיד על מה שהיא עצמה הבינה בעקבות הדין ודברים שניהלה עם הבנק, מבחינת מעמדה ביחסים מול הבנק, ולא על מה שהבינה הנתבעת 3 (הנתבעת 2 העידה כי הנתבעת 3 הגיעה לבנק לחתימה על המסמכים בנפרד ממנה- ע' 3 לפרוטוקול). ממילא דין בקשת הרשות להתגונן של הנתבעת 3 להדחות על הסף.

לגופו של ענין, הגנתן של הנתבעות נסתרת על פניה לנוכח הסדר חוב עליו חתמו ביום 6.10.2008 (להלן: "הסדר החוב"), זמן רב לאחר שהנכס המשועבד כבר נמכר בהסכמת הבנק. במסגרת הסדר החוב הודו הנתבעות כי הן חייבות לבנק את סכומי הכסף המפורטים בס' 2 להסדר ואף התחייבו לפרוע את החוב בפריסה מסויימת שנקבעה בס' 4 להסדר. מכאן שאין ממש בטענתן של הנתבעות כאילו היו ערבות בלבד לחוב בחשבון, וכי ערבותן פקעה עם מכירתו של הנכס המשועבד, שהרי אם כך היה הדבר, מן הסתם לא היו חותמות על הסדר חוב בו הכירו בחבותן המלאה כלפי הבנק גם לאחר שהנכס נמכר.

יצויין כי גם אם הייתי מניח שהבנק ראה בנתבעות בבחינת ערבות בלבד לחוב, ולא חייבות עיקריות (טענה שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בהסדר החוב), גם אז לא היה בכך כדי להועיל לנתבעות, שכן עדיין שומה היה עליהן לפרוע את החוב, ולו גם מתוקף היותן ערבות בלבד לתשלומו.

אשר על כן, בקשת הרשות להתגונן- נדחית. הבנק זכאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הנתבעות ישלמו לבנק הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, שופט

רשם ביהמ"ש המחוזי

תל אביב-יפו