בנק אוצר החייל בעמ נ' רפאל ואח'

פסק דין

זוהי תביעה של נושה נגד ערבה לתשלום יתרת חוב של חייב בגין הלוואה שניתנה לו.

הרקע העובדתי

לאחר מלחמת לבנון השניה (להלן: "המלחמה") פנה מר דקל במברון (להלן: "החייב" או "במברון") לתובע (להלן: "התובע" או "הבנק") בבקשה לקבל הלוואה בסך 40,000 ₪ על מנת לסייע לעסק שניהל, אשר נפגע במהלך המלחמה. באותה תקופה ניהל במברון בית ספר לריקוד.

ביום 21.8.06 התקיימה בבנק פגישה שבה נכחו במברון והנתבעת, שהייתה אז בת זוגו, וגב' אתי קדוש (להלן: "קדוש") מטעם הבנק. בעיצומה של אותה פגישה חתם במברון על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה שנערך ביום 21.8.06", שלפיו הוענקה לו הלוואה בסכום של 40,000 ₪ (להלן: "הסכם ההלוואה" ו"ההלוואה"). הנתבעת ערבה להלוואה, וחתמה על הסכם ההלוואה כערבה מוגנת.

בחודש יוני 2007, מועד שבו חל התשלום השלישי מתשלומי ההלוואה, חדל החייב לשלם את תשלומי ההלוואה לבנק.

הבנק העמיד את ההלוואה לפרעון מיידי, וביום 8.1.08 הייתה יתרת החוב בהלוואה בסכום של 38,420 ₪.

לאחר שהוגשה תביעה נגד החייב, ניתן נגדו פסק דין והליכי ההוצאה לפועל נגדו מוצו, ניתנה על ידי ראש ההוצל"פ ביום 19.6.09 החלטה על מיצוי ההליכים נגד החייב, שבעקבותיה הוגשה תביעה זו. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, אך לנתבעת ניתנה רשות להתגונן ונקבע כי תצהירה שצורף לבקשת הרשות להתגונן יהווה כתב הגנה (ראה החלטת הרשמת פומרנץ מיום 14.3.10).

הוצאות הבנק בתיק ההוצל"פ הסתכמו בסכום של 8,937 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

דיון והכרעה

הנתבעת טוענת כי הבנק הפר את הוראות הדין הנוגעות להגנה על הערב הן במתן ההלוואה לחייב, הן בהחתמתה על מסמכי הערבות, והן באי יידועה אודות אי קיום הסכם ההלוואה על ידי החייב. ואילו הבנק טוען כי עמד בכל הוראות הדין. להלן אבחן אחת לאחת את טענות הנתבעת.

מתן ההלוואה לחייב

הנתבעת טוענת כי ההלוואה הוענקה לחייב בצורה רשלנית, מבלי שבוצעה תוכנית עסקית מוקדמת, וכי הבנק לא גילה זאת לנתבעת.

מעדותה של קדוש עולה כי מדובר בהלוואה שניתנה לאחר המלחמה לעסקים שנפגעו בה עקב אובדן הכנסות, לשם שיקום העסק. קרן קורת הפנתה לבנק לווים, וביניהם גם את במברון, לשם קבלת הלוואות בסכומים של עד 60,000 ₪ לשיקום עסקיהם. קרן קורת, שערבה להלוואה ערבות שיורית, היא זו שקיבלה דו"חות כספיים של הלווים ובדקה את יכולת ההחזר שלהם. הבנק בדק רק אם יש תסמינים שליליים לגבי התעודה המזהה של הלווה. העדה ציינה כי לא הביאה מידע זה לידיעת הנתבעת (ראה עדותה בעמ' 6 שו' 18 – עמ' 8 שו' 9). העדה מסרה כי לנתבעת הוסברו תנאי ההלוואה והיא חתמה על טופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" (נספח ב' לתצהיר העדה ת/1, להלן: "טופס הגילוי") (ראה עדותה בעמ' 8 שו' 17).

סעיף 22 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות") מטיל על נושה חובת גילוי של פרטים שונים כמפורט בו לערב יחיד. סעיף 23 לחוק הערבות קובע את תוצאות אי הגילוי של הפרטים המנויים בסעיף 22. סעיף 22 לחוק הערבות אינו מונה במסגרת הפרטים הכלולים בחובת הגילוי פרטים אודות בדיקת יכולת ההחזר של החייב (איזה בדיקה בוצעה, אם בכלל, וזהות הגוף שביצע אותה). עם זאת לא בכל מקרה יוצא בנק ידי חובתו כלפי ערב בגילוי הפרטים המפורטים בסעיף 22 לחוק הערבות בלבד. יתכנו נסיבות שבהן היקף חובת הגילוי לערב תהא גדולה יותר, והפרתה תקים לערב עילות וסעדים מן הדין הכללי, בפרט מדיני החוזים או מדיני הנזיקין.

בענייננו טוענת הנתבעת לרשלנות מצד הבנק הן במתן ההלוואה ללא קיום בדיקה הולמת של יכולת ההחזר של החייב, והן בכך שלא גילה לה כי לא נערכה על ידיו בדיקה כזו.

במקרים שבהם חב בנק בעוולת הרשלנות כלפי ערב, הסעד שלו זכאי הערב הוא סעד של פיצוי בגין נזקו, ולא סעד של הפטר מן הערבות. את סכום הפיצוי יכול הוא לקזז מסכום חבותו מכוח הערבות, כך שאם סכום הפיצוי נמוך מסכום חובו, הפטרו של הערב אינו מלא (ראה: ד"ר רוי בר-קהן, ערבות (שירז הוצאה לאור בע"מ, תשס"ו-2006) בעמ' 308).

סבורה אני כי יש לדחות את טענתה הראשונה של הנתבעת, כי הבנק התרשל במתן ההלוואה הואיל ולא ביצע בדיקה הולמת של יכולת ההחזר של החייב. איני מוצאת פסול בקביעת מנגנון מקל למתן הלוואות שמטרתן לסייע בשיקום נזקים שנגרמו במלחמה. נהפוך הוא – מדובר במטרה רצויה וראויה במישור החברתי ובמישור הכלכלי. אינני סבורה כי בנסיבות אלה, בפרט כאשר מדובר בהלוואה בסכום לא גבוה, הסתמכות על בדיקת יכולת החזר שביצע גוף אחר, במקרה זה – קרן קורת, שאף נתנה ערבות שיורית להלוואה, מהווה התרשלות.

יתירה מכך, אף אילו סברתי כי אי קיום בדיקה עצמאית של יכולת ההחזר של החייב מהווה התרשלות, הרי שבכך לא די על מנת לקבוע כי הבנק נהג ברשלנות. על הנתבעת, הטוענת לרשלנות מצד הבנק, להוכיח גם כי אילו היה הבנק מבצע בדיקה עצמאית היו מתגלים לו פרטים שהיו מונעים את מתן ההלוואה. לא זו בלבד שהנתבעת לא הביאה כל ראיות לכך, אלא שהיא אף העידה כי החייב עבד כמורה לריקוד בכמה מקומות והצליח בעבודתו (ראה עדותה בעמ' 15 שו' 23-30 ובעמ' 18 שו' 14-19). אזכיר כי הנתבעת הייתה באותה תקופה בת זוגו של החייב, ואף נולדה להם בת משותפת. מכאן שהנתבעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין אי קיום בדיקות ביחס ליכולת ההחזר של החייב על ידי הבנק עצמו לבין הענקת ההלוואה לחייב.

טענתה השניה של הנתבעת הינה, כי היה על הבנק לגלות לה את המידע אודות מנגנון מתן ההלוואה ובדיקת יכולת ההחזר של החייב. סבורה אני כי יש ממש בטענה זו, וכי היה על הבנק לגלות לנתבעת כי ההלוואה ניתנת על בסיס הפניה של קרן קורת, ומבלי שלבנק עצמו מידע אודות החייב. הבנק לא היה רשאי להסתמך על ההנחה שמידע זה נמסר לנתבעת על ידי החייב (ראה עדות קדוש בעמ' 8 שו' 10-15). עם זאת אני קובעת, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התקיימו כל יסודותיה של עוולת הרשלנות, שכן הנתבעת לא הוכיחה כי אילו היה הבנק מוסר לה עובר לחתימתה את המידע הנדון היא הייתה נמנעת מלחתום על הערבות. מעדות הנתבעת עולה דווקא המסקנה ההפוכה. הנתבעת העידה, כי לא הקשיבה לשיחה שהתנהלה עובר לחתימה על הערבות ולהסבריה של פקידת הבנק (עמ' 19 שו' 17-24). הנתבעת אף העידה כי חרף העובדה שבהסכם ההלוואה, שעליו חתמה אף היא, מצוין ברחל בתך הקטנה כי ההלוואה ניתנת למטרת "שיקום העסק – קו עימות" היא לא שמה לב לכך, וסברה כי ההלוואה ניתנת למטרת רכישת רכב (עמ' 16 שו' 20-22). יש להניח, איפוא, כי אף אילו באותה פגישה הייתה פקידת הבנק מוסרת כי מדובר בהלוואה ביוזמת קרן קורת, אשר היא זו שערכה את בדיקת יכולת ההחזר של החייב, לא היה הדבר מונע מן הנתבעת לחתום על הערבות. לכן לא הוכיחה הנתבעת קיומו של קשר סיבתי בין אי גילוי המידע לבין החתימה על הערבות.