בני שמעון נ' רשות המיסים

החלטה

1.בהליך זה מתברר ערעור המערערת, מועצה אזורית, כנגד המשיב מנהל מע"מ – עפ"י סעיף 64 לחוק מס ערך מוסף – וזאת ביחס להחלטת המשיב לשנות סיווגה של המערערת מ"מלכ"ר" ל"עוסק" בכל הקשור לפעילותה במטמנת דודאים שבשטח שיפוטה.

הערעור הוגש בדצמבר 2010, בישיבת קדם ערעור מיום 12.3.11 הוחלט כי עדויות הצדדים יהיו בתצהירי עדות ראשית ומועד חקירת המצהירים נקבע ליום 13.6.2011.

ביום 18.5.2011, לאחר שהוגשו העדויות וסמוך למועד ישיבת ההוכחות פנתה המבקשת בבקשה זו שבפני לצרפה כצד להליך הערעור.

המבקשת הינה חברה פרטית המפעילה את מטמנת אפעה (שבמישור רותם) וסיווגה במע"מ הינו של "עוסק". סיווג המערערת לעומת זאת היה כל השנים של מלכ"ר.

לטענת המבקשת קיימת תחרות עסקית בין עסק המטמנה שלה למטמנה של המערערת וסיווג המערערת כמלכ"ר מקנה לה יתרון בלתי הוגן על פניה. היא פנתה בעניין זה למשיב וזה לאחר בחינת הדברים החליט לשנות את סיווג המערערת – בפעילותה במטמנת דודאים – ממלכ"ר ל"עוסק" וזאת מכוח סמכותו שבסעיף 58 לחוק.

בגין כך הוגש כאמור ערעור זה שבפני על ידי המערערת כנגד המשיב.

לטענת המבקשת לתוצאת הערעור יכול ויהיו השלכות על עניינה שלה, שכן אם יתקבל ערעורה של המערערת ויוחזר סיווגה ל"מלכ"ר" תחזור למכונה האפליה הלא מוצדקת לטענתה בין עסקי שתי המטמנות ויחזור למקומו היתרון הלא צודק שיקום עקב כך למערערת בתחרות העסקית שביניהן.

לאור זאת, עותרת המבקשת לצירופה כצד להליכי ערעור זה וזאת מכוח סמכותו הנטענת של ביהמ"ש לפי תקנה 24 ו/או 425 לתסד"א.

המערערת והמשיבה הגישו התנגדותן בכתב לבקשה והמבקשת הגיבה בכתב לתגובותיהן.

2.לאחר בחינת טענות הצדים לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, שכן אין המבקשת עומדת בקריטריונים הנדרשים לצירופה כבעל דין בערעור זה של המערערת.

ראשית, המדובר בהליך ערעורי שבין עוסק (או מלכ"ר) לבין מנהל מע"מ כנגד החלטתו הפרטנית של מנהל מע"מ בעניינו של אותו העוסק בדבר סיווגו הנאות כעוסק או כמלכ"ר.

החלטת מנהל מע"מ תקפה מטבע הדברים בעניינו הפרטי של העוסק שנבחן על ידו בהתאם לנסיבותיו, לטיב עיסוקו ולשאר מאפיינים וקריטריונים שנקבעו לצורך קביעת הסיווג האמור.

לא הרי נתוניו של עסק פלוני כנתוני עסק אלמוני. אך ברור כי הוא פסק הדין שינתן בסופו של יום בערעור העוסק כנגד החלטת הסיווג שהחליט בעניינו מנהל מע"מ – כוחו ותוקפו יהיו יפים בעניין אותו העוסק בלבד ולא יהיה בהם משום מעשה בי"ד מסוג כלשהו בעניין כל עוסק אחר – והמבקשת בכלל כך.

זאת ועוד. אחת מיריעות המחלוקת העיקריות שבערעור שבפני מתמקדת בטענת המערערת כי בהיותה מועצה אזורית נושאת היא מתוך כך על פניה זהות מלכרי"ת, ומאידך גיסה בטענת המשיב כי בפעילותה של המערערת במטמנה יש לראות פעילות מסחרית ועסקית שיש לבודדה מזהותה המלכרי"ת ולסווגה כ"עוסק".

המבקשת לעומת זאת הינה חברה פרטית, גוף עסקי מובהק שאין חולק כי סיווגה הנכון והראוי הינה זה של "עוסק".

בהינתן שוני מהותי זה במיהותן ובמהותן של המבקשת מחד גיסא והמערערת מאידך גיסא – נשמטת מאליה "הסוגיה המשותפת" האמורה לעמוד ביסוד הצדקת צירוף בעל דין להליך.

דברים מעין אלה מצינו בעע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ. הועדה המקומית חוף השריון, פד"י נח (6) 728, 736 כדלהלן:

"...לפי הפסיקה, המגמה היא להרחיב את זכות העמידה של המתחרה העסקי הנפגע בתנאי שיראה כי הפגיעה בו היא "פגיעה ממשית", או כי קיימת סכנה של ממש לפגיעה שכזאת.

שאלה נוספת היא אם ניתן לראות ברשות מקומית כ"מתחרה עסקית" של רשות מקומית אחרת, שעליה נוטה אני להשיב בשלילה, ומכמה טעמים שאינם צריכים לענייננו...".