בן ציון ראובני נ' וולפינגר

פסק דין

מבוא והליכים קודמים

ענייננו בארבע תביעות שהדיון בהן אוחד וביסודן סכסוך ארוך שנים בין הצדדים (להלן "ראובני" ו- "וולפינגר"), שהינם בעלי זכויות בדירות הצמודות זו לזו בעיר צפת.

מדובר בתביעות הדדיות לתשלום פיצויים מוסכמים, בגין הפרות יסודיות של הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.11.2000, במסגרת ת.א. 3722/00 שהתנהל בבית משפט השלום בצפת (להלן "הסכם הפשרה").

בהסכם הפשרה הסדירו הצדדים את האופן והתנאים שבהם הם יבנו את דירותיהם זו לצד זו. הוסכם כי הפיצוי המוסכם על הפרת תנאי עיקרי בהסכם הפשרה, יהיה בסך של 200,000 ₪.

הסכם הפשרה אמור היה לסיים את הסכסוך בין הצדדים. דא עקא שלא כך קרה וגם לאחריו התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים שונים, שמפאת הרלוונטיות שלהם לענייננו יפורטו בתמצית להלן.

תביעות קודמות שעילתן הפרת הסכם הפשרה

בשנת 2001 תבעו ראובני ואמו את וולפינגר בבית משפט זה (ת.א. 1168/01 מאוחד עם ת.א. 2078/01, להלן "התביעות הקודמות"), ושם ביקשו לחייב את וולפינגר בפיצויים המוסכמים בגין הפרת הסכם הפשרה וכן ליתן צווים שייאסרו עליו לבנות תוספת לדירתו ויורו לו להרוס ולפנות חלקי בניה שונים שבנה עליה. בפסק הדין שניתן ביום 27.7.2005 נקבע, כי וולפינגר אכן הפר את הסכם הפשרה - בכך שבנה שתי קומות מעבר לגובה המוסכם בהסכם הפשרה (ועל כך חויב וולפינגר בתשלום הפיצוי המוסכם בסך של 200,000 ₪), ובכך שבנה מעקות על הגג (וביחס לכך ניתנו נגדו צווי מניעה והריסה). בד בבד נדחו טענות קיזוז שהעלה וולפינגר.

הן ראובני והן וולפינגר ערערו בבית המשפט המחוזי בנצרת על פסק הדין שניתן בתביעות הקודמות (ע"א 1228/05 וע"א 1247/05, להלן "הערעור"). בפסק הדין שניתן בערעור ביום 2.3.2006 נקבע, כי כוונת הצדדים בהסכם הפשרה היתה כי לא יוקם כל מבנה שהוא על הגג ומשכך, נדרש וולפינגר להרוס גם את מבנה הקירוי לחדר המדרגות שבנה על הגג.

באשר לפיצוי המוסכם נקבע בערעור, כי אמנם וולפינגר ביצע מספר פעולות שיש בהן משום הפרה של הסכם הפשרה, ברם פעולות אלה מצטרפות לכדי מסכת אחת, שנוגעת לחריגה מן הגובה המותר על פי הסכם הפשרה ויוצרת הפרה יסודית אחת של הוראות הסכם הפשרה, אשר מזכה את ראובני בסכום פיצוי כולל של 200,000 ₪ ולא סכום המהווה מכפלת כל מעשי ההפרה ב- 200,000 ₪.

בנוסף, נדחו טיעוניו של וולפינגר באשר לחוסר סבירותו של סכום הפיצוי המוסכם. נקבע כי מסעיף 17 להסכם הפשרה ולפיו "הצדדים מתחייבים שלא לטעון כי הפיצוי הקבוע והמוערך מראש הינו בלתי סביר...", עולה שהצדדים נתנו דעתם לסבירותו של שיעור הפיצוי המוסכם עת קבעו שיעור זה וראוהו כשיעור הנזק הצפוי כתוצאה מסתברת של ההפרה. הצדדים ראו בגובה המבנה משום עניין מהותי, שכן כל הולדתו של הסכם הפשרה מקורה בחששם של ראובני ממבנה בעל מימדים אשר ימנעו מהם את ההנאה מן הנוף, האור והאויר בביתם. וולפינגר לא הביא ראיות כלשהן מהן ניתן ללמוד מהו שיעור הנזק המסתבר הצפוי מן ההפרה ומשכך, אושרה קביעת בית המשפט קמא ביחס לשיעור הפיצויים.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי וולפינגר לבית המשפט העליון – נדחתה.

הליכים על פי פקודת ביזיון בית משפט

לאחר מתן פסק הדין בערעור במסגרת התביעות הקודמות, פנה ראובני לבית המשפט מספר פעמים בבקשות על פי פקודת ביזיון בית משפט. במסגרת הליכים אלה ניתנו, בין היתר, ההחלטות הבאות (להלן "החלטות הבזיון"):

ביום 15/2/07 נקבע בבש"א 877/07 (שהוגשה במסגרת התביעות הקודמות), כי וולפינגר הפר את צו ההריסה בכך שביצע הריסה חלקית בלבד של המעקות ואף הקים, בבנייה חדשה, קירות אלכסוניים גבוהים ("גמלונים") על דפנות הגג. יתרה מכך, וולפינגר הפר גם את צו ההריסה של מבנה חדר המדרגות שבנה על הגג ומשני עבריו של מבנה זה אף ניבנו קירות נוספים ואף ביתר הדפנות נבנו קירות מוגבהים אף יותר מגובה המעקה המקורי נשוא צו ההריסה. באותה החלטה הוטלו על וולפינגר קנסות ומאסר מותנה.

ביום 18/6/07 נקבע שוב, בבקשה שלישית במספר נגד וולפינגר על פי פקודת ביזיון בית משפט, כי "הצווים אכן לא בוצעו וכזבי המשיב נתגלו לעיני כל" וכי וולפינגר "טרם למד את הלקח וממשיך לנסות ולהתל מהתלות בבית המשפט", בין היתר בכך שלא מילא אחר הצו להריסת המבנה המשמש לקירוי חדר המדרגות. בהתאם, הוטלו על וולפינגר קנסות ומאסר למשך 7 ימים.

ביום 13/3/08 נקבע שוב, בבקשה חמישית במספר על פי פקודת בזיון בית משפט, כי וולפינגר הפר את צווי ההריסה ואף בנה בנייה חדשה על הגג. שוב הוטלו על וולפינגר קנס ומאסר.

ועתה - לתביעות נשוא ענייננו:

ת"א 1244/07 – תביעה בגין בניית גג שאיננו שטוח

המדובר בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש ראובני נגד וולפינגר ובה הוא תובע את הפיצוי המוסכם בגין הפרת סעיפים 3 ו- 4 להסכם הפשרה ולפיהם: