בן מויאל נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דין תעבורה מרכז תיק 732-07-12 (כב' השופטת שמאי), במסגרתו הורשע המערער בעבירות של:

אי ציות להוראות שוטר בניגוד לתקנה 23(א)(ב) לתקנות התעבורה;

עקיפה בדרך לא פנויה, בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה.

העונש שנגזר:

קנס 2,500 ₪, פסילה בפועל לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית, פסילה על תנאי בת 6 חודשים למשך 3 שנים, מאסר על תנאי בן 7 חודשים למשך 3 שנים.

בנימוקי הערעור ציין ב"כ המערער סתירה בין עדויות השוטרים, כך למשל עד תביעה 1 טען, כי עמד במרחק של שני מטר מרכבו של המערער, בעוד עד תביעה 2 טען, כי מדובר היה במרחק של 10 מטר.

ההפרש הגדול במטרים בעדויות השוטרים מעיד על חוסר אמינות על כל המשתמע מכך.

עוד נטען, כי הרשעת המערער בעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה התבססה על עדות עד תביעה 1 בלבד, על אף העובדה כי עדותו לוקה בחוסר אמינות לטענת ב"כ המערער.

כמו כן נטען, כי משרטוט עד תביעה 1 נראה עיקול ובעיקול לא ניתן להבחין בעקיפה. כך גם קיומו של הרכב שהיה מעורב בעקיפה לא הוכח.

לחלופין נטען כי בית המשפט קמא החמיר בעונש שגזר על המערער.

ב"כ המשיבה מבקשת שלא להתערב בהכרעת הדין, מדובר בקביעת מהימנות על ידי בית משפט קמא, דרך כלל ערכאת הערעור לא תתערב בה ובאשר לעונש בימ"ש קמא נתן ביטוי לעברו התעבורתי הכבד של המערער.

לגופו של עניין דין הערעור להידחות:

1.כלל הוא שערכאת ערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים מיוחדים (ראה ע"פ 3579/09 איפרגן נ' מדינת ישראל, פד"י נט(4).

הרציונל העומד בבסיס הלכה זו נעוץ בעובדה כי לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור לאור התרשמות הערכאה הדיונית הבלתי אמצעית מהעדים והראיות שבעו בפניו (ראה ע"פ 5921/12 יהודה סבג נ' מדינת ישראל).

כב' השופטת ארבל חוזרת על הלכה זו בע"פ 9468/10 וקובעת:

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שהתגלו בעדויות ולהסיק מהן מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי ביהמ"ש של ערעור ימשוך ידו להתערבות במסקנותיה, למעט במקרים חריגים".

ובע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל, נקבע:

"התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובמהימנות שקבעה הערכה הדיונית שמורה על כן לאותם מקרים שבהם טעתה הערכאה כאשר מתגלה טעות מהותית."

2.בית משפט קבע כי דווקא הסתירה בין עדויות השוטרים מעידה על חוסר תיאום גרסאותיהם, כל אחד מהם העריך המרחק על פי התרשמותו ממקום הימצאו. מדובר באבחנה סובייקטיבית ולא במדידה מדויקת ובצדק קבע בית משפט כי השוני במרחק על פי עדויות השוטרים לא מהווה סתירה מהותית בגרסאותיהם.