בן חיים יצחק נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 14.3.11 על ידי כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק 8333-02-11.

המערער הובא לדין לבימ"ש לתעבורה בגין כך שביום 10.12.10 בשעה 08:50 נסע בכביש 4 לכיוון צפון-צומת פורדיס, ברכב שעליו נמסרה הודעה על איסור שימוש על ידי שוטר, וזאת בניגוד לתקנה 308(3) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

המערער זומן לדיון שהיה קבוע ליום 14.3.11, אך הוא לא התייצב ולכן הורשע ונדון בהעדרו לעונשים הבאים:

1,200 ש"ח קנס, 3 חודשי פסילה בפועל ו-3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים.

המערער טוען כי הוא לא חש בטוב במועד שהיה קבוע לדיון ולכן שלח ביום 14.3.11 בקשה לדחיית הדיון, בקשה שהובאה בו ביום בפני בימ"ש לתעבורה אשר החליט לדחותה "בהעדר אסמכתא לנטען", בה.

המערער הגיש באמצעות בא כוחו בקשה נוספת ביום 3.4.11 וביקש ביטול פסק הדין שניתן בהעדר ובה נטען כי המערער סבל מחום וחש ברע ביום הדיון, ועל כך הודיע אף בטרם פנה לרופא. לבקשה זו לא צורפה כל אסמכתא שיש בה כדי לתמוך בטענת המערער שהוא אכן חש ברע ביום הדיון ופנה לטיפול רפואי.

בימ"ש לתעבורה דחה גם בקשה זו הואיל ולא צורף אליה תעוד שיש בו כדי לתמוך בטענות המערער שהוא אכן חש ברע ביום הדיון שהיה קבוע ושאליו לא התייצב. כמו כן, בחן בימ"ש לתעבורה את סיכויי ההגנה ולא מצא מקום לשנות החלטתו הקודמת ודחה את הבקשה השניה.

על פסק הדין והחלטות ביהמ"ש לתעבורה מופנה הערעור שבפניי.

ב"כ המערער חזרה על טענותיה, כפי שפורטו לעיל, והוסיפה וציינה כי המדובר באדם "פשוט" שלא ידע שיש לצרף תעודה רפואית ולכן יש להתחשב בו ולתת לו את יומו בביהמ"ש.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור הואיל ואין בפיו של המערער כל סיבה מוצדקת להעדרות מהדיון, מה גם שלא ייגרם לו כל עיוות דין.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של ביהמ"ש לתעבורה, בהחלטותיו, בהודעת הערעור ושמעתי טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

כלל ידוע כי על מי שנעדר מהדיון אליו זומן כדין, להראות כי קיימת בעניינו עילה אחת משתי עילות: האחת, להציג הצדק סביר להעדרות מהדיון או להצביע על קיומו של חשש ממשי לעיוות דין - בענין זה ראו: רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.12.09); רע"פ 5146/09 שרעב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 28.7.09); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.2.04); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 2.10.03); רע"פ 5377/03 וגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 29.6.03); רע"פ 8333/09 חביבי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.10.09) ורע"פ 511/10 ג'אודאד על אבו מוהנא נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 25.1.10).

המערער לא הראה אף אחת מהעילות הנ"ל ולכן בצדק דחה בימ"ש לתעבורה את בקשותיו לביטול פסק הדין. גם כיום אין בידי המערער להציג תעודה רפואית שיהיה בה כדי לתמוך בגרסתו כי הוא חלה ביום הדיון שהיה קבוע בפני בימ"ש לתעבורה, ואף אין ביכולתו להציג כל טענה ביחס לעילה של עיוות דין.

אשר על כן אני דוחה את הערעור, ככל שהוא מתייחס לביטול פסק הדין.

זאת ועוד, אני סבור כי יש לדחות את הערעור גם ביחס לעניין העונש.

העבירות בהן הורשע המערער הן עבירות חמורות המסכנות את מי שנוהג ברכב ואת מי שמשתמש בדרך, כך שהעונש אינו חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים – לענין התערבות ערכאת הערעור בעונש שהטילה הערכאה הדיונית ראו: לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3.7.06); ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10).

בנסיבות הנ"ל, ומשלא מצאתי מקום להתערב בעונש, אני מחליט לדחות את הערעור גם ברכיב זה.

סוף דבר – אני דוחה את הערעור על שני חלקיו.

במידה וניתן צו עיכוב ביצוע פסק הדין של בימ"ש לתעבורה, בטל בזה הצו.