בן זקן נ' נחמיאס ואח'

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בפתח תקווה (כב' השופטת ר. שרון) מיום 07.05.10.

בבקשה נטען, כי פסק הדין נמסר לידי המבקש ביום 24.05.10, הבקשה מוגשת ביום 07.06.10- עדיין במסגרת המועד הקבוע להגשת הערעור- והצורך בהארכת המועד נובע ממורכבות המקרה, הצורך להסתייע בבוחן תנועה, העובדה שב"כ המבקש לא היה מעורב בדיוני בימ"ש קמא, ונדרש זמן ללמוד, לגבש ולערוך את כתב הערעור.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

דין הבקשה להידחות

אכן, אין מדובר בזכות ערעור אלא על המבקש היה להגיש בקשת רשות ערעור במועד שנקבע בתקנות, היינו בתוך 15 יום מיום קבלת פס"ד. בעניינינו, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור היה ביום 08.06.10. כאמור, המבקש הגיש בקשה להארכת המועד.

על המבקש הארכת מועד לציין בבקשתו שניים אלה: א. מהו הטעם לאיחור. ב. מהם סיכויי הערעור.

בנסיבות העניין, כאשר מדובר במועד הקבוע בחיקוק על המבקש להראות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד.

בעניינינו, אין כל טעם מיוחד להארכת המועד. באשר למורכבות המקרה זוהי טענה סתמית ובלתי מפורטת. ממה נובעת המורכבות? המבקש סתם ולא פירש. לכשעצמי לא ראיתי מורכבות כזו, מה גם שמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה.

גם בעובדה שב"כ לא היה מעורב בהליך הקודם אין כל רבותא. מן המפורסמות הוא כי המתדיינים בבימ"ש לתביעות קטנות אינם מיוצגים.

הצורך של עו"ד ללמוד את העניין לא הוכר בפסיקה כ"טעם מיוחד".

משלא עבר המבקש את משוכת הצגתו של טעם מיוחד המצדיק להיעתר לבקשה, אין צורך להיכנס לשאלת הצלחתו של הערעור. מעבר לנדרש יצויין כי סיכויי הצלחתו של ערעור על פסק דין שניתן על דרך הפשרה, אינם גבוהים, גם אם הדבר אינו מן הנמנע. מכל מקום המבקש כלל לא התייחס לסיכויי הצלחת הערעור בבקשתו (להבדיל מהתייחסות בתשובה לתגובה, עליה לא יכול כבר בעל הדין שכנגד להגיב, ועל כן אין להתחשב באמור בה).

כמו"כ אני מקבלת את טענת המשיבים לפיה, שלב ההשגה על פסק דינו של בימ"ש קמא, איננו השלב המתאים להצגת חוות דעת שלא הוגשו לערכאה הדיונית.

אשר על כן הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין, ועל מנת לסיים את ההתדיינויות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז תשרי תשע"א, 15 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים, בסמכותי כרשמת.