בן הרוש ואח' נ' הסתדרות העובדים הלאומית בישראל ואח'

החלטה

בפני בקשה למחיקת התביעה, שעניינה הוצאת לשון הרע ועוולת "שקר מפגיע", על הסף. לחלופין מתבקש עיכוב ההליכים בתיק זה עד להכרעה בסכסוך קיבוצי המתנהל בין אותם הצדדים.

טרם אפנה אל נימוקי הבקשה אקדים מספר מילים אודות הצדדים ויחסיהם.

המשיבה 2 (להלן גם – החברה) הינה חברה העוסקת בהובלה, אשר חברה בהתאחדות מפעלי ההובלה. המשיב 1 (להלן – בן הרוש) הינו מנכ"ל החברה מזה כ-17 שנים ומזה שנים ארוכות אף משמש יו"ר איגוד מפעלי תובלה.

המבקשת 1 (להלן – ההסתדרות הלאומית) הינה ארגון עובדים ואין חולק כי הינה ארגון העובדים היציג של עובדי החברה. המבקש 2 (להלן – אמיגה) הינו עובד החברה, אשר משמש בה כנציג ארגון העובדים.

כעולה מכתבי הטענות, בין הצדדים נטוש סכסוך ארוך ומר. לא כאן המקום להיכנס לכל פרטיו, אך בתמצית ניתן להתרשם, כי בעוד התובעת אוחזת בעמדה לפיה הינה פועלת בהתאם לכל דין, הן ביחסיה עם עובדיה כפרטים והן ביחסיה הקיבוציים, הרי שעמדת הנתבעים הינה כי הנתבעת פועלת בחוסר תום לב ובמעשים בלתי כשרים, כדי למנוע את התארגנות עובדיה במסגרת ההסתדרות הלאומית ובכך לפגוע בכוחם הקיבוצי.

מכתבי הטענות שבפני עולה כי בין הצדדים התקיימו לפחות שני הליכים נוספים: האחד (ס"ק 7691-10-09), כנגד החלטת החברה להשעות שלושה מעובדיה (לפי הטענה – מתוך התנכלות), בהם המבקש 2 והשני (ס"ק 3386-12-09), העוסק בטענות להרעה חד צדדית של תנאי העבודה בחברה, כמעשה תגובה לניסיונם של העובדים להתארגן במסגרת ההסתדרות הלאומית; להשבת שני עובדים (בהם אמיגה) לעבודה ולקיום מו"מ קיבוצי. ההליך הראשון הסתיים בהסכמת הצדדים ואילו במסגרת ההליך השני ניתנה החלטה בבקשה לסעדים זמניים והתיק העיקרי עודו תלוי ועומד בפני כבוד השופט קוגן (להלן – הסכסוך הקיבוצי).

כתב התביעה

תמציתו של כתב התביעה דנן בטענת החברה ובן הרוש כי ההסתדרות הלאומית ואמיגה, פעלו במטרה לפגוע בשמם הטוב. לטענתם, הנתבעים יצרו בפני התקשורת מצג שווא ולפיו נהגים המועסקים בחברה, נאלצים לנהוג למעלה מ-20 שעות ברציפות וכאשר הם מנסים לעמוד על זכויותיהם – ננקטים נגדם צעדי משמעת ופיטורים. הצגת דברים מגמתית ושקרית זו, כך הטענה, ופרסומם בכלי התקשורת, מקימים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

ביתר פירוט, עוסק כתב התביעה בעיקר בשני אירועים עובדתיים נפרדים: האחד, מיום 7.10.09, בו האריכו עובדים, בהם אמיגה, נסיעה מחיפה לאשדוד שלא לצורך במטרה להציג את התובעים כמתעמרים בעובדיהם. לטענת התובעים לא היתה זו אלא "קנוניה", כלשונם, של העובדים, אשר בסופה הועברו נתונים באופן מגמתי לתקשורת, תוך הוצאת דיבתם של התובעים רעה. האירוע השני אירע, לטענת התובעים, ביום 20.10.09. בו שוב האריכה קבוצת נהגים את נסיעתה בכ-15 שעות, על מנת ליצור מצג שווא ולפיו עובדי החברה נדרשים לעבוד ללא הפסקה. אף אירוע זה הועבר לתקשורת באופן מגמתי וכוזב, תוך שנגרם לתובעים ולשמם הטוב נזק כבד.

כתב התביעה הוגש בבית משפט השלום ובסמוך להגשתו הוגשה הבקשה דנן למחיקה על הסף. בין יתר הטענות עלתה שאלת הסמכות. על פי החלטת כבוד השופט דורון מיום 18.2.10, הועבר הדיון בתובענה לבית דין זה והוארך המועד להגשת כתב ההגנה עד לאחר דיון בבקשה זו. לפיכך, דיוננו להלן יעשה על יסוד כתב התביעה בלבד.

תמצית הבקשה דנן

לבקשה לסילוק על הסף נותרו שלושה ראשים רלוונטיים (לאחר שהטענה לסמכות עניינית התקבלה, כאמור לעיל). האחד, ולפיו קיים מעשה בית דין ביחס לתביעה לפיצוי בגין הוצאות משפט שנגרמו לתובעים בגין מעשיהם הנטענים של הנתבעים. מעשה בית דין זה, כך טוענים הנתבעים, מגולם בכל הכרעה שיפוטית אשר כוללת אף הכרעה ביחס להוצאות המשפט ואין ניתן לתבוע אותן בהליך נפרד; השני, ולפיו כתב התביעה אינו מגלה עילה, שכן העילה המבוססת על סע' 58 לפקודת הנזיקין ("שקר מפגיע") מחייבת פירוט נזק ממון לצידה, דבר שלא נעשה והשלישי ולפיו כתב התביעה דנן אינו אלא ניסיון בריוני להלך אימים על הנתבעים ולהניאם מעמידה על זכויותיהם הקיבוציות והאישיות.

לחלופין עותרים המבקשים לעיכוב הליכים בתביעה עד להכרעה בסכסוך הקיבוצי.

הבקשה הועברה לתגובת המשיבים ולאחר שנתנו תגובתם הגישו המבקשים תשובה לתגובה. נבחן להלן את טענותיהם.

דיון והכרעה

נקדים ונאמר כי לא מצאנו עילה לסילוק התביעה על הסף. התשתית העובדתית כפי שנפרשה בכתב התביעה, ככל שתוכח כנכונה, עשויה להקים לתובעים זכות לפיצוי. באשר לשלושת הנימוקים עליהם מתבססת הבקשה לסילוק על הסף, נאמר בקצרה כך:

א.רכיב שכר הטרחה בכתב התביעה, אינו אלא אחד מבין מספר ראשי נזק. לפיכך, גם אם צודקים המבקשים בטענתם כי הוצאות משפט אינן יכולות להיתבע אלא במסגרת ההליך המשפטי לשמו הוצאו – ולכאורה יש ממש בדבריהם - אין מקום למחוק את התביעה כולה על יסוד חולשתו של אחד מראשי התביעה.

ב.עוולת "שקר מפגיע", הקבועה בסע' 58 לפקודת הנזיקין מחמת הכלל "לא יעבירנו עוד", לא תינתן בהחלטה זו התייחסות לשאלת הסמכות העניינית לדון בעוולת שקר מפגיע., אכן קובעת מפורשות, כי "לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך סבל ממון". התובעים אמנם טוענים לנזק ממוני אך אינם מפרטים אותו כנדרש. צודקים המבקשים בסוגיה זו, אלא שאנו סבורים כי פתרונה צריך לבוא במסגרת תיקון כתב התביעה, כפי שנפרט להלן.

מחמת הכלל "לא יעבירנו עוד", לא תינתן בהחלטה זו התייחסות לשאלת הסמכות העניינית לדון בעוולת שקר מפגיע.