בן דוד ואח' נ' קונורטי ואח'

פסק דין

תביעה זו עניינה מעשה זיוף אשר לטענת התובעים, בוצע על ידי הנתבע 1 וכן כספים, אשר לטענת התובעים, השקיעו בפוליסה שמכר להם הנתבע 1 כאשר כל הכספים שהושקעו על ידם בפוליסה, ירדו לטמיון, זאת בשל התנהגותו של הנתבע 1.

טענות התובעים

לטענת התובעים, בשנת 1997 פנה התובע אל הנתבע 1 ורכש באמצעותו פוליסת ביטוח חיסכון (להלן: "הפוליסה הישנה"). בשלב מסוים, בלא ידיעתם, סגר הנתבע 1 את הפוליסה הישנה ופתח על שמם פוליסה אחרת (להלן: "הפוליסה החדשה"), הכל מבלי שביקש את רשותם ומבלי שהודע להם על כך. בשנת 2000, בשיחה עם סוכן ביטוח אחר, החליטו התובעים להחליף את הפוליסה באחרת (להלן: "הפוליסה האחרת"), כאשר אותו סוכן ביטוח הבטיח להם, כי יקפיא את הפוליסה שאמרו לו כי קיימת להם אצל הנתבע. עם תחילת התשלומים על הפוליסה האחרת, התברר לתובעים כי הם מחוייבים, במקביל, גם על הפוליסה החדשה. התובעים הפסיקו את התשלומים לפוליסה החדשה ובעקבות כך, לטענתם, בוטלה הפוליסה. החתימה על הפוליסה האחרת וכן ביטול הפוליסה החדשה, כל אלה אירעו במהלך שנת 2000.

בחודש דצמבר 2003 נפגשה התובעת עם הנתבע ובאותה פגישה טענה בפניו כי זייף את חתימת בעלה וכי מעולם לא התבקש להחליף פוליסה. לדבריה, במהלך השיחה, הודה בפניה הנתבע 1 כי זייף את חתימת בעלה, אולם אין ברשותה כל ראיה אודות כך. בעקבות השיחה, כך לטענת התובעת, הסכים הנתבע להשיב להם את כספי הפרמיה, בניכוי 35% מס. התובעת סירבה להצעה שכן טענה כי מגיע להם פיצוי מן הנתבע 1 על התנהלותו. בסופו של דבר, בחלוף מספר שנים, בשל בעיות אישיות, כך לטענת התובעים, הגישו את התביעה דנן. לדברי התובעים, נאמר להם טלפונית כי הכספים אינם קיימים עוד על שמם, אולם אין ברשותם כל מסמך באשר לכך.

טענות הנתבעים

הנתבעים טענו להתיישנות ועתרו לדחיית התביעה על הסף. בהחלטה מיום 24/1/2010 דחיתי את הבקשה מאחר שמצאתי כי לא ניתן היה להכריע בה על בסיס טענות הצדדים הכתובות, ללא עריכת בירור עובדתי מסודר.

הנתבעים טענו כי התובע הוא שחתום על הפוליסה. הנתבע 1 הכחיש מכל וכל את הטענה כי זייף את חתימת התובע. בידי הנתבע לא היה כל תיעוד אודות ההתנהלות מול התובעים אולם לדבריו, החלפת הפוליסה בוצעה בעקבות תקנה של משרד האוצר, באישור ובחתימת התובע ואף לאחר מכן, קיבל התובע בדואר את הפוליסה וכן דיווחים עיתיים. אין כל תימוכין לטענות אלה, שכן הדואר שנשלח אל בית התובעים, נשלח בדואר רגיל ולנתבע, כאמור, אין כל תיעוד אודות כך.

הנתבע טען כי בפגישה בשנת 2003 ביקשו התובעים לפדות את הכסף ועל כן כתב את המסמך, אולם לדבריו, ניכוי של 35% מס הינו ניכוי חובה כאשר מבקשים למשוך כסף בנסיבות שכאלה.

הנתבע טען כי למיטב ידיעתו, גם היום, יכולים התובעים לבקש למשוך את הכספים המצויים על שמם, על פי ערכי הפדיון שלהם.

דיון

טענת הזיוף

טענה זו נטענה על ידי התובעים, כאשר לתמיכה בה, הציגו את הפוליסה הישנה והחדשה וטענו כי החתימה על גבי השתיים, אינה זהה. עוד טענו, כי בפגישה עם הנתבע 1 בשנת 2003, הודה הלה כי זייף את חתימתם, אולם הם לא הקליטו אותו ואין להם כל ראיה על כך. הנתבע 1 הכחיש בתוקף את הטענה כי זייף את חתימת התובע או כי הודה בזיוף. לא הובאה כל ראיה מעבר לטענות הצדדים הסותרות ולפיכך, במצב דברים זה, אני קובעת כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת טענה זו.

הכספים "הנעלמים"

טוענים התובעים כי נאמר להם שאינם זכאים עוד למשוך את הכספים. מנגד, הודו התובעים כי נטלו הלוואות על בסיס אותן פוליסות ביטוח. לא הובאה כל ראיה כתובה מטעם חברת הביטוח אודות גורל הכספים. הנתבע טען כי הכספים מצויים בפוליסות על שם התובע וכי לא נטל כסף לכיסו. הנתבע טען כי על התובעים לפנות לחברת הביטוח ולבקש לקבל את הכסף בערכי הפדיון שלו.

גם טענה זו לא הוכחה על ידי התובעים. כלל לא ברור האם ניזוקו התובעים בדרך כלשהי וגם אם כן, ואיני נדרשת לשאלה זו, הרי שכלל לא ברור כי דווקא התובע נושא באחריות לכך ולא, למשל, סוכן הביטוח שאליו פנו התובעים בשנת 2000 ואשר המליץ להם כיצד לנהוג עם הפוליסה הקיימת.

התיישנות

אחר בירור העובדות לאשורן, מתברר כי התובעים, כבר בשנת 2000, גילו, כך לטענתם, אודות החלפת הפוליסות שבוצעה. יחד עם זאת, על אף שטרחו ופנו בשנת 2003 אל הנתבע 1 ושוחחו עימו על העניין, התפנו להגיע לבית המשפט ולהגיש תביעה, רק בחודש ספטמבר 2009, כלומר בחלוף כתשע שנים מן המועד שבו התגבשה עילת התביעה. בנסיבות אלה, אין מנוס מלקבוע כי עילת התביעה של התובעים התיישנה זה מכבר ודלת בית המשפט אינה פתוחה עוד בפניהם, בהקשר לעילה זו.

בנסיבות אלה, אני דוחה את התביעה לגופה, מאחר שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, בהיותם "המוציא מחברו", אך גם מעבר לכך, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

איני עושה צו להוצאות.