בן אוליאל שמעון נ' אליאס אברהם ואח'

החלטה

לפני בקשת התובע להחיות את התביעה, אותה מחקתי ביום 30.9.09 עקב אי התייצבות הצדדים לדיון ההוכחות שנקבע בענינם.

לטענת באת כח התובע, היא עמלה קשות להגיע להסדר פשרה בתיק זה, על מנת לחסוך את דיון ההוכחות בן השעתיים שנקבע בתיק ליום 30.9.09. רק ביום 29.9.09 עלה בידה להגיע לאותה פשרה, וזאת עם הנתבע 2. לדבריה, שלחה את הסכם הפשרה בפקס לבית המשפט ואף סיכמה עם הנתבע 2 כי יתייצב בבית המשפט כדי להגיש את הפשרה, אך הדבר לא נעשה והתביעה נמחקה. עתה, טוענת ב"כ התובע, עומד התובע מול שוקת שבורה.

הוריתי לנתבעים להגיב לבקשה. רק הנתבע 1, שממילא אינו צד להסכם הפשרה, הגיב ואמר כי מבלי להודות בכל טענה מטענות התביעה נגדו, הוא מסכים להחייאת התיק. הנתבע 2 לא טרח להגיב, למרות שב"כ התובע הגישה אישור לפיו ההחלטה נמסרה לו.

הסיבות למחיקת התביעה פורטו על ידי בהרחבה בהחלטה שנתתי בפרוטוקול הדיון (שלא התקיים) מיום 30.9.09. תחילה כתבתי כך:

"השעה 08:40. התיק קבוע כתיק יחיד לשעה 08:30.

מדובר בתיק על סך 4,600 ₪ אשר הצדדים התעקשו לנהל בו הליך הוכחות, אשר על פניו יחייב הקדשת משאבי זמן בלתי פורפוציונליים לתיק זה.

אמתין לצדדים 5 דקות נוספות, ואם לא יתייצבו - תמחק התביעה."

הזמן חלף עבר, הצדדים לא התייצבו ואז קבעתי:

"השעה 08:50.

איש מהצדדים לא התייצב.

התביעה נמחקת.

אם יבקש התובע לחדש את תביעתו, יותנה הדבר בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,000 ₪, וזאת לנוכח הדברים המפורשים שכתבתי בהחלטתי מיום 23.2.09, בדבר העובדה שמדובר בתביעה על סך 4,600 ₪, אשר - לבקשת הצדדים - יוחדו לה שעתיים ביומן בית המשפט, העמוס לעייפה, והצדדים אפילו לא טרחו להתייצב או להודיע דבר מה לבית המשפט, שהכין את התיק וממתין לצדדים."

ביום 2.10.09, כאילו לא אירע דבר, הוגש הסכם הפשרה עם בקשה ליתן לו תוקף של פסק דין. לגבי בקשה זו כתבתי:

"התביעה נמחקה עקב אי התייצבות הצדדים לדיון ההוכחות בן השעתיים שהוקצה עבורם ואי מסירת כל הודעה שהיא לבית המשפט טרם הדיון. בהחלטתי קבעתי כיצד על הצדדים לפעול אם הם מבקשים להחיות את התיק. עד שלא יעשו כן, מדובר בתיק סגור ולא אוכל לתת תוקף להסכם הפשרה שלהם."

חרף החלטה ברורה זו, הוגשה הבקשה שלפני, בלי למלא אחר התנאים שקבעתי.

דין הבקשה להדחות. קבעתי מהם התנאים להחייאת התיק, התובע לא עמד בהם, איני משמשת ערכאת ערעור על עצמי ולא מצאתי כל עילה או הצדקה לשנות מהחלטתי.

אמנם, ביחסים בין התובע לנתבע 2, נראה כי הנתבע 2 הוא שהתנהגותו חמורה יותר: לטענת ב"כ התובע הוא זה שהיה צריך לדאוג להגיש לבית המשפט את הסכם הפשרה והוא לא התייצב. גם לבקשה דנן לא טרח כלל להגיב. לפי הסכם הפשרה, היה עליו לשלם לתובע סך של 2,500 ₪ לסילוק מלא וסופי של התביעה.

ואולם, ביחסיהם מול בית המשפט, שני הצדדים חדלו במידה שווה ושניהם לא התייצבו לדיון, בלי כל הודעה מראש. ב"כ התובע נטלה סיכון (שהתממש, לרוע המזל) כאשר סמכה על הנתבע 2 (שייצג את עצמו) שיתייצב גם בשמה ויגיש את ההסכם בזמן. אוסיף, כי אפילו הוגש ההסכם בבוקר הדיון, התביעה אמנם לא היתה נמחקת, אך לענין התנהגות הצדדים וביטול הזמן השיפוטי, לא היה הדבר מקהה, אלא במעט, את העובדה שהצדדים שריינו לעצמם שעתיים לדיון על סכום תביעה כה נמוך (חרף נסיונותי להביאם לידי פשרה בשלב הישיבה המקדמית), ולא הודיעו מבעוד מועד כי אין בו צורך וכי ניתן להעניק את הזמן הזה למתדיינים אחרים. מדובר בהתנהגות בלתי נסבלת. למרות זאת, לא עשיתי מעשה בלתי הפיך וקבעתי דרך שבה תוכל ב"כ התובע לרפא את שקרה, אך צירפתי לכך תג מחיר, אשר - בנסיבות הענין - לא נראה לי מוגזם כלל ועיקר.

אוסיף גם זאת: אם לא די בכל האמור עד כה, הרי שהתובע הטריח אותי, מאז מחיקת התביעה, להזקק ל-4 בקשות מטעמו, שגררו 4 בקשות/תגובות מצד הנתבע 1, וכך, למרות מחיקת התביעה וקביעת מנגנון להחייאתה, אני מוצאת עצמי מבזבזת זמן שיפוטי נוסף ונותנת כעת החלטה שמינית בתיק סגור זה. רק בשל הדברים שאמרתי לעיל על התנהגותו של הנתבע 2, איני משיתה הוצאות על התובע בגין כל הבקשות הנוספות הללו, דבר שהייתי צריכה לעשות, שכן החלטתי הראשונה, גם אם אינה לרוחו של התובע, ברורה עד מאד.