בן אהרון נ' מוסא סלים ואח'

פסק דין

לפני תביעה בגין נזק רכוש שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בשל אירוע תאונת דרכים מיום 24/3/09 בסך של 22,146 ₪ .

פסק הדין ניתן לאחר עיון בתיק, בעדויות הנהגים ובכל חומר הראיות שהוצג במהלך הדיון בהסכמת הצדדים כדלקמן:

למעשה השאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה נסבה סביב טענת הנתבעים, כי אין להשית על הנתבע 1 רשלנות כלשהי בשל "גורם זר מתערב" בדמות כתם שמן אשר נמצא על הכביש שבו נסעו כלי הרכב, בנתיב הנסיעה של הנתבע 1 וכתוצאה מכך, החליק כלי הרכב שבו נהג הנתבע 1 , סטה לעבר הנתיב הנגדי שבו נסעה כדין התובעת וגרם לנזקים הנטענים בחוו"ד שצורפה לכתב התביעה.

התובעת והנתבע 1 העידו ביחס לנסיבות קרות האירוע, לגרסתם, אדם שנהג מאחורי התובעת ואשר עצר על מנת לסייע בידם, הסב את תשומת ליבם לקיומו של כתם השמן, מייד לאחר האירוע כ-"גורם" האפשרי לקרות אירוע תאונת הדרכים ואף מסר להם את פרטיו על מנת שיוכל לסייע במתן עדות, שנמסרה על ידו במשטרה וצורפה כחלק מחומר הראיות בתיק.

התובעת העידה, כי הגיעה למקום האירוע כאשר היא מאטה את מהירות הנסיעה שכן מדובר בעיקול חד ימינה ולפתע היא מבחינה בכלי רכבו של הנתבע 1 מגיח במהירות מולה וכך נגרם אירוע התאונה.

הנתבע 1 העיד, כי נסע במהירות איטית (40 קמ"ש לערך), בעת שהחל לבצע פניה חדה בכביש שבו אירע האירוע, כאשר לפתע הוא מרגיש שכלי הרכב מחליק לו לנתיב הנסיעה ממול, הוא מבחין בתובעת שנוסעת בנתיב שמולו וכל ניסיון מצידו למנוע את האירוע בדרך של בלימת כלי הרכב ו/או הסטתו ימינה, לא צלח, בדיעבד לדידו בשל כתם השמן שגרם לו לאבד שליטה וממילא לנזקים בכלי הרכב של התובעת.

הנתבע 1 צילם את כתם השמן מייד לאחר שהוסבה תשומת ליבו כאמור באמצעות העד הנוסף שהיה במקום ולטענתו, זהו הגורם לאירוע התאונה וכל נהג סביר ונבון אחר במצבו היה גורם לאירוע התאונה מבלי שהיתה לו היכולת למנוע את האירוע, בין היתר בשל תנאי מזג האוויר (גשום), מיקומו וגודלו של כתם השמן (באמצע הנתיב בתוך העיקול) ועל כן, לא ניתן לחייב אותו לפצות את התובעת בשל הנזקים שנגרמו לה וזאת בהעדר הוכחת רשלנות מצידו.

מחומר הראיות שהוצג לפני במהלך הדיון, נחה דעתי כי אכן במקום היה כתם שמן, כעת עלי להכריע האם היה בכך משום גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי והאחריות בנזיקין המוטלת על הנתבע כמי שגרם לנזק רכוש לתובעת, אשר אין מחלוקת שפעלה כדין ואין להטיל עליה כל אחריות ו/או אשם תורם.

בראות עיני, מעדותו של הנתבע 1, אשר נתתי בה אמון מלא, ניתן להגיע למסקנה לפיה יכול היה למנוע את אירוע התאונה, במבחני האדם הסביר בהסתברות גבוהה, חרף העובדה שלא הבחין בכתם השמן , בשל העדר שדה ראיה, אם היה מאט את נסיעתו ומגיע לעיקול במהירות נמוכה בהרבה מזו שנסע (בעניין זה נראה כי הנתבע נסע מעל למהירות שציין בעדותו).

במיוחד יפים הדברים, כאשר לדידו מזג האוויר באותה עת היה גשום וסוער והשילוב בין שני הנתונים הללו מביא בהכרח למסקנה לפיה, הנתבע 1 לא נקט אמצעי זהירות סבירים שהיה נוקט נהג נבון וסביר– הראיה לחיזוק המסקנה דנן, הינה כי לא ארע אירוע תאונה נוסף, זולת האירוע שלפני (בכל מקרה לא דווח על אירוע).

סוף דבר, נראה כי הנתבע 1 התרשל בנהיגתו בכביש והינו אחראי לאירוע התאונה, יחד עם זאת, הואיל והצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה ובהקבלה לעקרון "הגדלת הסיכון" בדיני הנזיקין, הנני סבורה שלנתבע 1 היתה יכולת למנוע את האירוע בשיעור של 70% ומשלא עשה כן, מוטלת עליו אחריות לפצות את התובעת בשיעור של 70% מהנזקים בפועל.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעים לפצות את התובעת ביחד ולחוד בסך של 15,540 ₪ בגין הנזק הישיר, אגרה בסך של 337 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ.

סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מקבלת עותק מפסק הדין שיישלח ע"י המזכירות לב"כ הצדדים בדואר רשום + א.מ.

ניתן היום, י"א תמוז תש"ע, 23 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: