בן אהרון ואח' נ' (סבח) שחר ואח'

פסק דין

בפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן מערכת יחסים בין שוכר, משכיר וערב.

התובע והנתבע שכנגד (להלן –"התובע") השכיר דירה לנתבע והתובע שכנגד 1, כאשר אביו, הנתבע והתובע שכנגד 2, ערב להתחייבויות בנו (להלן –"הנתבעים"). הנתבע 1 תפס חזקה בדירה ביום 1.8.2013. חודשיים וחצי לאחר מכן, ביום 15.10.2013, נפגשו התובע, הנתבע 1 ובת זוגו בדירה. קיימת מחלוקת בין הצדדים בכל הקשור לסיבה בעקבותיה התייצב התובע בדירה.

במפגש נכח שוטר שהוזמן לדירה. התובע טוען שהוא הזמין את השוטר, בשיחת טלפון שהוא קיים מרכבו, בעקבות שיחות קודמות בינו לבין הנתבע, בעקבותיהן הוא החליט להגיע לדירה. הנתבע 1 טוען שבת זוגו היא שהזמינה את השוטר לדירה, בעקבות איומים שהופנו כלפי הנתבע 1. בדו"ח פעולה שהופק על ידי המשטרה מצוין שבת הזוג היא שהודיעה על אירוע בדירה.

אין בעצם העובדה שבדו"ח מצוין שבת הזוג של הנתבע 1 דיווחה למשטרה על אירוע כדי לשלול את האפשרות לפיה גם התובע הזמין את המשטרה להגיע לדירה.

אין מחלוקת שבדירה התנהל דין ודברים במסגרתו דרש התובע מהנתבע 1 ובת זוגו להתפנות מהדירה.

אין מחלוקת שהיה בכוונת הצדדים להגיע להסדר במסגרתו תגיע לסיומה תקופת השכירות.

בדו"ח המשטרה מצוין, בין היתר, כדלקמן:

"הגענו למקום האירוע במקום פגשנו במודיעה רחלי מזרחי .... וכי בעל הדירה ששמו עמית איים בטלפון על אייל ...... אייל מסר כי הוא התקשר לדווח לעמית על כך שמכונת כביסה התקלקלה וזה החל לדבר לא יפה ולכן ניתק לו את הטלפון וכעת הוא התקשר והחל לאיים עליו. למקום הגיע עמית בן אהרון .... שהחל לצעוק "עופו לי עכשיו מהדירה קדימה לפני שיהיה פה בלאגן" "הזמנתי משורה כי אני לא רוצה להשתמש בכח" הנ"ל התעלם מהנוכחות שלנו למרות שביקשנו ממנו להפסיק לצעוק ולהירגע. בשיחה עמו מסר כי הוא רוצה שהם יצאו מהדירה עכשיו ..... עמית ביקש לדבר עם אייל ולהגיע איתו להסדר, עמית ואייל החלו לשוחח ויחד עם רחלי עמית סיכם כי הם יכתבו חוזה כעת במקום ויסכמו בינהם את התנאים לעזיבה ואת ההסדר לגבי החזר הכסף המגיע לאייל. הצדדים אינם מעוניינים בהגשת תלונה כעת אלא ברצונם לשבת ולהגיע להסדר, שני הצדדים הופנו בכל זאת לבית משפט. עזבנו את המקום .....".

לאחר שעזב השוטר את הדירה נערך "הסכם סיום חוזה" (להלן –"ההסכם"). בהתאם להוראות ההסכם, הנתבע 1 רשאי היה להימצא בדירה עד ליום 15.11.2013. הוא יחפש דירה אחרת ואם ימצא קודם לכן הוא רשאי לעזוב, עליו להודיע לתובע שני ימים מראש בלבד והוא ישלם שכירות עד ליום העזיבה בלבד. עוד נקבע כי "לעמית בן אהרון להלן (המשכיר) לא יהיו שום תביעות נגד אייל שחר להלן (השוכר) מהיום ולא בעתיד .... עמית מתחייב להחזיר לאייל את כל הציקים שקיבל .... סיום חוזה השכירות זה נעשה בהסכמה משותפת בין שני הצדדים". שני הצדדים חתומים על ההסכם.

התובע טוען שמדובר בהסכם שנחתם "בכפיה, באיומים על חיי ואיומים על הרכוש שלי" (עמ' 1, ש' 22). הנתבע 1 ובת זוגו טוענים אחרת.

התקיים דיון ממושך במסגרתו אפשרתי לכל צד לטעון את טענותיו, לחקור את הצד שכנגד ולהוכיח ולבסס את גרסתו. בסופו של יום, הגעתי למסקנה לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח שההסכם הינו תולדה של כפיה ואיומים שהופנו כלפיו, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

עולה מדו"ח הפעולה שערך השוטר, כי הצדדים אכן החליטו להגיע להסכם סיום ההתקשרות ביניהם. היינו, עצם העובדה שנערך הסכם אינו תולדה של כפיה. התובע חפץ בעריכת הסכם ובהסכם אכן מוסדרים שני נושאים אשר נזכרים בדו"ח הפעולה: (1) "התנאים לעזיבה"– יציאת הנתבע 1 מהדירה בתוך פרק זמן קצר יחסית; (2) "החזר הכסף המגיע לאייל". שני נושאים אלו אכן הוסדרו בהסכם. זאת ועוד, כלל לא שוכנעתי שהתובע חש בנוכחות הנתבע 1 ובת זוגו מאוים, זאת בשעה שבנוכחות השוטר עצמו – כך כעולה מהמצוין בדו"ח הפעולה – צעק התובע: "עופו לי עכשיו מהדירה קדימה לפני שיהיה פה בלאגן", כשהוא "מתעלם מהנוכחות שלנו (של השוטר – י.נ.) למרות שביקשנו ממנו להפסיק ולהירגע".

כמו כן, לא שוכנעתי שהתובע חש מאוים כשחתם על המסמך, בשעה שתלונה למשטרה הוגשה על ידו זמן רב יחסית לאחר אירוע החתימה, רק ביום 21.10.2013 (שישה ימים לאחר המועד בו נערך ההסכם). יצוין שהתיק נסגר מחמת היעדר ראיות מספקות להעמדה לדין.

סיבה נוספת על פיה הגעתי למסקנה שלא הוכחה טענת האיומים והכפייה נעוצה בעובדה שהתובע היה הגורם שביקש מאשת הנתבע 1 לערוך בכתב ידה עותק נוסף של ההסכם. התנהלות כאמור אינה עולה בקנה אחד עם טענה בדבר חתימה על הסכם בתנאי כפייה ואיומים.

העובדה שהתובע לא ביקש להגיש תלונה במשטרה טרם עזיבתו של השוטר את הדירה (כך כעולה מתוכנו של הדו"ח) מעידה שההסכם לא נחתם בנסיבות של כפיה.

תוכנו של ההסכם אף הוא אינו מלמד על כפיה ואיומים, שכן אין בו הוראות חריגות באופן קיצוני.

העובדה שהתובע – אשר עולה מטענותיו שהוא חש מאוים עוד בטרם יצא מביתו אל הדירה (בשל כך הוא הזמין על פי הנטען משטרה לדירה) לא דרש מהשוטר להישאר בדירה עד לכתיבת ההסכם (מהלך הכתיבה לא היה ממושך) – מעידה שלא מדובר היה בכפיה. העובדה שהתובע לא עזב את הדירה מיד כשנדרש לחתום על ההסכם או ליתן הסכמה לתנאי שאינו מקובל עליו, מעידה אף היא שלא מדובר היה בכפיה.

לא הוכח, אפוא, שההסכם הינו תולדה של כפיה, והוראות ההסכם מחייבות את הצדדים.

אני מקבל את טענות הנתבעים, לפיהם הדירה פונתה ביום 31.10.2013. משנשלח דבר דואר רשום אל התובע והוא נמנע מלקבלו, יש לזקוף עובדה זו לחובתו.