בן אברהם נ' מויאל ואח'

פסק דין

לפני תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה -1965 ( להלן- "החוק").

1. העובדות וטענות הצדדים:

התובעת , בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, ניהל במקביל שני בתי ספר שדה שבבעלות ובניהול החברה להגנת הטבע : בתי ספר שדה אכזיב והר-מירון .

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע 1" או "מויאל") שימש אותם זמנים קבלן תיקונים ועבודות חשמל בבתי הספר והקים את נתבעת 2 דרכה ביצע את העבודות, כמו כן שימש נתבע זה יחד עם נתבע 3 כקבלן לאספקת שירותי מזון עבור אורחי בתי הספר.

בין התובעת לבין מויאל נוצרו חילוקי דעות בקשר לכדאיות אספקת המזון לבית הספר בהר מירון כך שהנתבעים טענו כי אספקת המזון לבית ספר זה אינה מניבה רווחים וביקשו כי יספקו מזון רק לבי"ס אכזיב אך התובעת סירבה; בנוסף היו מספר התנהגויות של הנתבעים שנראו לתובעת לא הולמות שהביאו את התובעת לרצות להפסיק את הקשר העסקי כספק מזון בין החברה להגנת הטבע לבין הנתבעים.

ביום 13.2.06 התקיימה פגישה בין התובעת לבין הממונים על בית הספר מטעם החברה להגנת הטבע (להלן: "החברה"), בנוכחות גב' הילה אורן בנוכחות אריה כגן ששימש אותם זמנים מנהלן ארצי בחברה, ובה הוחלט להפסיק התקשרות הנתבעים והתובעת שלחה מכתב בעניין ביום 19.2.06.

הנתבעים שלחו מכתב שכותרתו "מרמה והפרת אמון של דורית בן אברהים" שהתאריך הנקוב עליו הינו 14.2.06 לידי החברה (להלן: "המכתב") ובו יש תלונה בגין כשלים תפקודיים של התובעת שכוללים בין היתר דיווח בגין זיוף חשבוניות בקשה לאספקת סולר לצרכים אישיים ועוד כהנה וכהנה האשמות שגובלות בפלילים.

התובעת טוענת כי כל הדברים המוזכרים במכתב אינם נכונים, וכי הנתבעים ביקשו לנקום בה בשל החלטתה לסיים את ההתקשרות העסקית בינם לבין החברה. עוד טוענת כי הדברים שצוינו במכתב והדברים שהופצו על ידם הם בבחינת לשון הרע שנעשה בכוונה לפגוע בה וכי היא נפגעה בפועל מאחר ובעקבות המכתב הוזמנה לשימוע ואשר בעקבותיו פוטרה מעבודתה בחודש מרץ 2006.

בנוסף למכתב, התובעת טוענת כי הנתבעים פיזרו דברי דיבה בע"פ בפני אנשים שעבדו בבתי הספר, אורחיו וגם בקרב כמה מעובדי החברה להגנת הטבע והגנים שכולם שקריים ומטרתם לפגוע בשמה הטוב.

מאוחר יותר ביום 13.5.06 שלח הנתבע 1 מכתב לחברה להגנת הטבע ( ב"כ החברה, מנכ"ל החברה, סמנכ"ל הכספים של החברה, מנהלת משאבי האנוש בחברה ולמנהלן הארצי בחברה) ובו האשמות נגד התובעת לעניין זיוף חשבוניות ובניהול בלתי תקין של בית הספר (להלן: המכתב הנוסף "). המכתב, לטענת התובעת מהווה גם הוא הוצאת דיבה נגדה.

בגין הפגיעות הנ"ל התובעת הגישה תביעתה זו וטוענת כי מדובר ב- 15 טענות דיבה שכל אחת בפני עצמה מהווה לשון הרע ובגין כל אחת היא דורשת פיצוי כנקוב בחוק אולם מעמידה את תביעתה על 700,000 ₪ בלבד מטעמי אגרה.

במקביל, התובעת ניהלה נגד החברה להגנת הטבע והגנים תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת וטענה כי פיטוריה היו שלא כדין, ביה"ד לאחר דיון ארוך שחלק ממנו יבוא זכרו להלן, החליט כי, על אף שהפיטורים היו שלא כדין אלא בשל שבירת האמון בין שני הצדדים ראוי כי התובעת לא תחזור לעבודה אך תקבל פיצויי פיטורין.

הנתבעים מכחישים את הנטען בכתב התביעה וטוענים כי הם שלחו את המכתב בתור אזרחים טובים וישרים שמטרתם מיגור השחיתות והשוחד וכי הדברים במכתב פורסמו בתום לב ובנסיבות המפורטות בסעיף 14 וחוסים תחת ההגנה של סעיף 15(2) ו/או 15(3) ו/או 15(8) לחוק איסור לשון הרע ועל כן יש לדחות את התביעה נגדם.

במהלך ניהול התיק הגישו הנתבעים הודעה לתיק ביהמ"ש בה הם המודיעים כי אינם מתכחשים שאמרו לחלק גדול מהאנשים המוזכרים בסעיף 34 לכתב התביעה המתוקן של התובעת דברים בע"פ ברוח האמור במכתב למעט הטענה כי אמרו : ש"יתנקמו בדורית בן אברהם" .

2. על תרשים הזרימה של בחינת לשון הרע;

נציב לנגד עינינו את "תרשים הזרימה" , כפי שהתווה כב' השופט יצחק עמית בתביעות לשון הרע:

בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. במידה שהתשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות ( פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק.

אם נמצא שלא כן הדבר, יש לעבור לשלב הבא בו בוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16.

היה ומתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים. וכמובן שישנם יחסי גומלין בין השלבים השונים.