בן אבו נ' מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים

פסק דין

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת דנה כהן-לקח) מיום 6.12.2012 בת"פ 4079/09, לפיו נגזר על המערער מאסר על תנאי של 4 חודשים וקנס בסך 8,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. קודם לקביעת גובה הקנס קבע בית המשפט את מתחם הקנס, בסכום שבין 2,000 ₪ לבין 18,000 ₪.

הערעור מתייחס למתחם הקנס שקבע בית המשפט ולגובה הקנס שנגזר על המערער.

1. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירה של סיוע להעלמה במרמה, לפי סעיף 426 + 31 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של קשירת קשר לעוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק.

על פי עובדות כתב האישום בהן הודה המערער, המערער (נאשם 2 בכתב האישום) ואחיו (נאשם 1 בכתב האישום) קשרו קשר עם אחמד שיוחי להעלים את רכבו של נאשם 1, בכוונה להציג מצג שווא כאילו הרכב נגנב, בפני חברת הביטוח "מנורה" אשר ביטחה את הרכב בביטוח מקיף, וזאת על מנת לקבל את כספי הביטוח.

ביום 3.12.06 העביר נאשם 1 את הרכב במחסום א-ראם לאדם מטעמו של אחמד שיוחי. זמן קצר לאחר מכן אסף המערער ברכבו את נאשם 1 מנווה יעקב.

למחרת התלוננה אשתו של נאשם 1 במשטרה על גניבת הרכב, ומספר ימים לאחר מכן דיווח נאשם 1 על הגניבה לחברת הביטוח ומסר במשרדי חברת הביטוח עדות בנוגע לגניבת הרכב.

2. שני הצדדים סברו כי העונש ההולם הינו מאסר על תנאי וקנס.

לגישת המשיבה, מתחם עונש הקנס ההולם הינו בין 10,000 ₪ לבין 30,000 ₪ והעונש הראוי בתוך המתחם עומד על 20,000 ₪. עמדת הב"כ המערער הייתה כי המתחם ההולם של הקנס הינו בין 2,000 ₪ ל- 7,000 ₪ וכי העונש הראוי נמצא בחציו הנמוך של המתחם.

3. ב"כ המערער טוען כי בית המשפט שגה בקביעת מתחם הקנס הראוי לעבירה, בנסיבותיה. לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל מספיק למצבו הכלכלי של המערער.

לעניין זה טען ב"כ המערער כי על פי תיקון 113 לחוק העונשין, מצבו הכלכלי של נאשם מהווה גורם משמעותי בקביעת מתחם עונש הקנס, אף שמדובר בנסיבה שאיננה קשורה בביצוע העבירה. לטענתו, מתחם הקנס בעניינו של נאשם אשר איננו עובד בעבודה מסודרת, משתכר שכר מינימום ומשלם מזונות, צריך להיות מינימאלי, להבדיל מאדם עם יכולת כלכלית ממוצעת או למעלה מזה.

כן טען כי בענייננו השיקול של הרווח הממוני אינו מתקיים, מאחר שהמערער סייע לאחיו ללא מטרה של רווח כלכלי. בנוסף טען כי לא נגרם כל נזק מאחר שההעלמה התגלתה על ידי חברת הביטוח. עוד טען כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לשיהוי הרב בהגשת כתב האישום.

לטענת ב"כ המערער, מתחם הקנס שקבע בית המשפט קמא אינו תואם את הוראות תיקון 113 לחוק העונשין והקנס שנגזר גבוה מן הראוי במקרה זה.

4. ב"כ המשיבה טען בדיון כי בקביעת מתחם הענישה נתן בית המשפט קמא משקל למצבו הכלכלי של המערער, כפי שעולה מגזר הדין. כן טען כי המצב הכלכלי הוא רק אחד מתוך השיקולים, כאשר השיקול המרכזי הינו ההלימה. לדברי ב"כ המשיבה, שווי ההונאה כ- 80,000 ₪, והקנס המירבי שניתן להטיל הוא פי ארבע משווי הרווח הצפוי. לדבריו, קנס העומד על עשרה אחוז משווי ההונאה הוא קנס ראוי ואין מקום להתערב בו.

5. דין הערעור להדחות.

לעניין קביעת מתחם הענישה הראוי:

חוק העונשין (תיקון מס' 113) תשע"ב-2012, קבע עקרונות להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה.

סעיף 40ב' לחוק קובע:

"העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העיקרון המנחה).".

בהתאם לתיקון לחוק, עקרון ההלימה הוא העיקרון המנחה, וקביעתו תתבצע בהתאם לנתונים שנקבעו בסעיף 40ג(א):