בלש ואח' נ' קליין ואח'

החלטה

בקשה למתן צו עשה זמני, אשר יורה למשיבים לפרק את הגדר שהקימו על קו הגבול בין נחלתם לבין נחלת המבקשים במושב לימן.

בין בעלי הדין התנהלו עד לפני כשנתיים הליכים משפטיים ממושכים, בעקבות מחלוקת בדבר קו הגבול בין מגרשי המגורים בנחלותיהם. פירוט ההליכים מתואר בהרחבה בתגובת המשיבים. לא אחזור עליהם.

בתאריך 6.11.11 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 10041-11-08 בו נדחתה תביעת המבקשים, להורות על תיקון התצ"ר שאושרה לצורך רישום החלקות במושב, ולהצהיר על תיקון הגבול בין נחלותיהם של בעלי הדין. התביעה, שנדחתה כאמור, כללה גם תביעה למתן צו קבוע האוסר על המשיבים לחסום את הדרך המשותפת המצויה בין הנחלות, למעבר המבקשים.

בפסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא רכשו זיקת הנאה בדרך המשותפת, ודחה את תביעתם למתן צו מניעה קבוע ביחס לדרך המשותפת.

לטענת המבקשים, הקימו המשיבים את הגדר החדשה שבנו לאחרונה, על קו הגבול ממש, בניגוד להסכמות שבין הצדדים, ובניגוד לתנאי ההיתר. לטענתם, הקמת הגדר התוואי הנוכחי, מבטלת את דרך המעבר החיונית והבלעדית שהיתה במקום במשך עשרות שנים, וחוסמת לחלוטין את הגישה של כלי רכב כלשהם אל תוך נחלתם. לטענתם, אם לא תוסר הגדר לאלתר, ותפתח מחדש דרך המעבר, יגדע באחת מקור לחמם ופרנסתם של המבקשים ובני ביתם.

דיון

אומר כבר עתה, כי דין הבקשה להידחות הן מחמת שיהוי, הן לאור מאזן הנוחות והן מחמת חוסר תום ליבם של המבקשים. אף לגופו שלעניין, לא ניתן לקבוע, בשלב זה, כי המבקשים הוכיחו זכות לכאורה הראויה להגנה. אנמק;

שיהוי:

המבקשים יודעים כבר ממועד מתן פסק הדין, בשנת 2011 כי טענותיהם בעניין הדרך המשותפת נדחו, וכי השימוש בדרך המשותפת מהווה הסגת גבול לנחלת המשיבים.

המבקשים יודעים מזה קרוב לשנתיים כי המשיבים מבקשים לבנות גדר.

הוכח, כי המשיבים פנו אל המבקשים עוד ביום 21.5.12 בכתב, הודיעו להם על רצונם להקים גדר, וביקשו לדעת אם המבקשים מעוניינים בקיומה של דרך משותפת בין החלקות, שאם כך הדבר, על כל אחד מהצדדים להקצות שטח של 1.5 מ' מהגבול הקבוע בתצ"ר לצורך יצירתה של דרך משותפת זו. משלא התקבלה כל תשובה מהמבקשים, הגישו המשיבים בקשה לקבלת היתר לבניית הגדר.

בתאריך 31.12.12 התקיים דיון בועדה המקומית לתכנון ובניה, בו נכחה המבקשת 2, אשר התנגדה לבקשה להיתר. גם שם הובהר כי אם המבקשים מעוניינים ליצור דרך משותפת עליהם להקצות לצורך כך שטח מנחלתם, אך המבקשת טענה כי לא ניתן להקצות שטח משטחם בשל קיומו של עמוד חשמל בשטחם.

בתאריך 21.1.13 החליטה הועדה לאשר את הקמת הגדר בתוואי המבוקש, בגבול החלקה (נספח יג' לתגובת המשיבים). לא הוגש ערר על החלטת הועדה.

בתאריך 6.8.13 התקבל היתר הבניה (נספח יד' לתגובה).

בתאריך 7.10.13 הזמינו המשיבים מודד לסימון הגבול על מנת להתחיל בהקמת הגדר. באותו מועד החל, לטענתם, המבקש להשתולל ובאמצעות מלגזה הרס את עמודי הגדר וגליל של 100 מ' גדר. עבודות בניית הגדר הופסקו, ועלויות רבות ירבו לטמיון, לטענת המשיבים.

הגדר נבנתה ביום 7.1.14.

ברור, אפוא, כי המבקשים השתהו בהגשת הבקשה.

לטענת המבקשים, נבע השיהוי מנסיבות אישיות קשות שפקדו אותם בתקופה האחרונה, ובשל כך לא יכלו להתפנות לטיפול בענייניהם. המבקש עבר אירוע מוחי, אשר פגע בשיקול דעתו, והמבקשת אף היא סבלה ממחלה. לטענתם, יש בכך כדי להסביר את השיהוי בהגשת הבקשה, וכל נזק שנגרם למשיבים בגין השיהוי ניתן לפיצוי כספי.

איני סבורה כי מצבם הרפואי של המבקשים יכול להצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה. לא הוכח מתי בדיוק לקה המבקש באירוע מוחי, אך מצבו הבריאותי של המבקש לא מנע מהמבקשת להתייצב לדיון בהתנגדותם בפני הועדה המקומית לתכנון ולבניה ביום 31.12.12. מצבו הרפואי של המבקש אף לא מנע ממנו להתנגד, התנגדות אקטיבית מאוד לתחילת בניית הגדר בחודש אוקטובר 2013. משכך, אין כל הסבר מניח את הדעת לכך שלא הוגשה בקשה לסעד זמני לכל המאוחר באוקטובר 2013. תחת זאת המתינו המבקשים עד לסיום בניית הגדר, והגישו בקשה זו רק ביום 21.1.14 כאשר הגדר היתה כבר מעשה עשוי.