בלקר נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת לבנה צבר), מיום 11.6.13, בת"פ 8752-11-09, לפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בארבע עבירות של סיוע להונאה בבית אוכל, עבירות לפי סעיפים 3 ו – 14 לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ד–1973 (להלן: "החוק") יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

המערער נידון לשנת מאסר בפועל, מתוכה שלושה חודשי מאסר בגין העבירות נושא גזר הדין, והפעלה במצטבר של 9 חודשי מאסר על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו.

כמו כן נידון המערער לתשעה חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 36 חודשים והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתקופה זו את העבירה בה הורשע בתיק זה, או עבירת מרמה מסוג כלשהו ולתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח.

הערעור מופנה כנגד המאסר בפועל ובמיוחד כלפי הפעלת המאסר על תנאי.

עיקרי העובדות:

המערער הנפיק תעודות כשרות לארבעה בתי עסק ברחובות (שלוש מסעדות ובית ממכר של בייגלה חם), שבחרו שלא לקבל תעודות כשרות מהרבנות הראשית.

מהתעודות שאותן הנפיק המערער, עולה שהעסק מפוקח וכי המוצרים הנמכרים בו כשרים. המערער חידש לבתי העסק את התעודות אחת למספר חודשים, בדרך כלל כל שלושה חודשים, מבלי שהיה מוסמך להנפיקן.

גזר הדין:

1.בימ"ש קמא קבע כי יש בעבירות הונאה, שבאות בשים לב לרכיביהן ואופיין בגדרן של עבירות המרמה, כדי להטעות את הציבור, להונות אותו, לרמות אותו, לגנוב את דעתו ולהכשיל אותו.

בקביעת מתחם העונש יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במקרה דנן הרצון והחובה להגן על זכויותיהם של מי שמקפידים בענייני כשרות, לבל יוטעו ויוכשלו על ידי בעלי עסקים שיציגו בפניהם מצג שווא בדבר כשרות המזון שהם מוכרים.

2.ביהמ"ש קמא ציין כי מידת הפגיעה נגזרת מהקשת הרחבה של אנשים שעלולים היו להיפגע מן העבירה, שהם כל שומרי הכשרות ולא רק אנשים דתיים. לא מדובר היה בעבירה אחת ויחידה אלא בעבירות שבוצעו כסיוע לארבעה בתי עסק ולא זו בלבד, אלא שהמערער שהנפיק את התעודות, חזר והנפיק אותן והאריך את תוקפן אחת למספר חודשים, כאשר בכל פעם הוא מקבל תשלום על כך.

הנסיבות הן כאלה שמצביעות על כך שהמערער הקים לו מעין מוסד של "רבנות פרטית" שעוקף את הרבנות הראשית.

3.בימ"ש קמא קבע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי – מקום שמדובר בעבירה אחת וכשאין היא עבירה נשנית, לבין מספר חודשי מאסר בפועל כאשר מדובר במספר עבירות וכאשר מדובר בנאשם ששב ועובר את אותן עבירות. לצד המאסר על תנאי או המאסר בפועל, יש להשית קנס.

4.בימ"ש קמא זקף לחומרת העונש את העובדה שיש למערער עבר פלילי בעבירות אלימות, לרבות עבירות אלימות מילולית, ועבירות רכוש ובעבר הוא ריצה תקופות מאסר בפועל. בת.פ 1835/06 הורשע המערער בשלוש עבירות של זיוף מסמך – לפי סעיף 418 לחוק העונשין, בשל כך שהוא זייף תעודות ואישורים שנחזים להיות תעודות כשרות שיש בהם כדי להטעות את הציבור ומסר אותן לשלושה בעלי עסקים שונים. ביהמ"ש קמא ציין כי ההרשעה והמאסר המותנה לא הרתיעו את המערער מלהמשיך ולעבור עבירות מאותו סוג.

5.ביהמ"ש קמא התחשב לקולא בנסיבות האישיות של המערער, במצבו הכלכלי שהוא בכי רע, הוא צבר חובות שונים שבגינם גם מתנהלים נגדו תיקי הוצאה לפועל, הוא מטופל ב- 12 ילדים, 4 מתוכם חיים יחד איתו, כשכולם מתגוררים במרתף בצניעות רבה. המערער עובד למחייתו ובנוסף הוא מסייע רבות לקהילה.

6.ביהמ"ש קמא התייחס לסוגיית הפעלת התנאי וכן לטענת "אכיפה בררנית" מאחר והמבצעים העיקריים, בעלי העסקים, לא הועמדו לדין.

באשר לטענה של אכיפה בררנית קבע בימ"ש קמא כי לבעלי העסקים, אשר על חלקם הושתו קנסות, אין עבר פלילי, בניגוד למערער. מדיניות המאשימה היא תחילה להטיל קנסות ואם העבירה חוזרת על עצמה להעמיד לדין. עם זאת ביהמ"ש קמא לא התעלם מאי העמדת בעלי העסקים לדין ולכן בחר שלא להכביד עם המערער יתר על המידה.

7.באשר להפעלת התנאי קבע בימ"ש קמא כי בגזר הדין בת.פ. 1835/06 נקבע כהאי לישנא: "9 חודשי מאסר מותנים למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור איזו עבירה מהעבירות בהן הורשע או עבירות מרמה מסוג כלשהו." העבירות אותן עבר המערער באות בגדר "עבירות מרמה מסוג כלשהו" מכיוון שהתשתית והיסודות העובדתיים שלהן זהים למעשה לעבירה שבגינה הורשע המערער בת.פ. 1835/06 הנ"ל, שכן שתי העבירות על פי שני הסעיפים, עוסקות בהנפקת תעודות שנחזות להיות תעודות כשרות, הגם שאינן כאלה, שניתנו בחוסר סמכות, ויש להן את הפוטנציאל של הטעיית הציבור.

התנאי חל גם מקום שהמערער הורשע בביצוע עבירה על פי חוק איסור הונאה בכשרות ולא על פי סעיף 418 לחוק העונשין התשל"ז – 1977.