בלק נ' מדינת ישראל

החלטה

מונחת לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על עונש בגדר גזר דין של בית משפט לעניניים מקומיים בירושלים, בת"פ 7770/09 (כב' השופטת רות זוכוביצקי), מיום 6.2.2012 (להלן – "גזר הדין"), לפיו, הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בהפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. על המבקש נגזר עונש מאסר בפועל של חודשיים אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, קנס בסך 15,000 ₪, מאסר על תנאי למשך תקופה של 4 חודשים ודחיית צו הריסת הבנייה או התאמה להיתר בנייה, למשך 4 חודשים.

בבקשתו טוען המבקש כי "...הינו אדם עדין הסובל מבעיות נפשיות קלות, וכלל לא ידע על זכותו להגשת הערעור, ובודאי לא ידע על המועדים שנקבעו לכך בדין". עוד טוען המבקש טענות אשר במהותן טענות השמורות לערעור וביניהן: כי לא הייתה כל הצדקה להעמידו לדין ואף לא הייתה הצדקה לגזור עליו את העונשים כפי שפורטו בגזר הדין וכן במועד מתן גזר הדין נמנעה ממנו אפשרות "הטיעון העצמי" בבית המשפט, בין היתר בשל קשיי שפה, דבר אשר לטענתו גרם לעיוות דין של ממש.

המשיבה מתנגדת לבקשה מהטעם של היעדר סיכויי הערעור, שכן, גזר הדין ניתן בעקבות הסדר אליו הגיעו הצדדים וממילא,הייתה חובת הפעלת מאסר על תנאי (ללא שיקול דעת), בשל אי קיום צו הריסה, שניתן ביום 6.1.2003, במסגרת גזר דין בתיק ת"פ 9556/02.

לאחר שבחנתי את הבקשה ועיינתי בגזר הדין, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה

המסגרת הנורמטיבית

 הסמכות להאריך מועד להגשת ערעור פלילי נקבעה בסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982. להבדיל מהדין בהליכים האזרחיים, שיקול הדעת של בית המשפט בהליכים פליליים, אינו מוגבל בקיומם של טעמים מיוחדים.

בית משפט זה חזר וקבע כי על המבקש הארכת מועד להציג " ..טעם ממשי המניח את הדעת " (ראה בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל, 25.7.2006; בש"פ 6125/06 רבין נ' מדינת ישראל, 11.8.2009). בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, לעניין הארכת המועד, להגשת ערעור פלילי, נמנים משכו של האיחור, הנימוקים לו וסיכויי ההליך העיקרי (ראה ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל , 30.8.2007; ע"פ 8031/09 מגיד נ' מדינת ישראל , 19.10.2009). כמו כן, נבחנת שאלת ייצוגו של המבקש, בבית המשפט, קמא (ע"פ 4946/07 עלי מקלדה נ' מדינת ישראל, 19.2.2009 (להלן – עניין מקלדה)).

 דיון והכרעה

ראשית, מהטעם הדיוני, משלא צורף תצהיר, מטעם המבקש, לתמיכה בטענותיו העובדתיות ולביסוס עילת האיחור. יוטעם, כי טענת המבקש ל"בעיות נפשיות קלות, לא נתמכה במסמכים רפואיים, כמתחייב ולעניין זה, אין די בתצהירי קרוביו. שנית, בקשת רשות הערעור, אליה צורף הערעור, הוגשה באיחור ניכר, כחודש ימים לאחר תום המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור, מבלי שניתן טעם לדבר וממילא, לא ניתן "טעם ממשי המניח את הדעת".

בהקשר זה, יש לדחות את טענתו, כי לא ידע על זכותו להגשת הערעור או על המועדים הקבועים לכך בחוק, שכן המבקש היה מיוצג על ידי עורך-דין. אכן, היעדר ייצוג משפטי עשוי לשמש שיקול מרכזי בנוגע לאפשרות הארכת מועד (ב"ש 174/87 יששכר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 538 (1987); עניין מקלדה)) ואולם, בענייננו, המבקש היה מיוצג וחזקה עליו כי ידע על מגבלת הזמן. ההנחה היא כי עורך-הדין מעמיד את לקוחו על מצבו המשפטי, וכל עוד לא נטען אחרת, אין מקום לטענה, כי נמנעה מהמבקש "אפשרות הטיעון העצמי " וכי "זכותו הדיונית הבסיסית נפגמה שלא בצדק".

והעיקר, המבקש לא הוכיח את סיכויי הצלחתו בערעור שכן הודה בעבירה, מבלי לדרוש מהערכאה הדיונית להכריע בסוגיה העובדתית ולפיכך אין מקום לבררה בשלב הערעור (ראה ע"פ 7865/07, 8992/07 אברהם תנעמי נ' מדינת ישראל, 23.12.2007). בפני המבקש הייתה פתוחה הדרך לעמוד על זכותו לדרוש מהתביעה להוכיח את הטענות נגדו, ומשמחל על זכות זו, אין לו להלין אלא על עצמו.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, כ"ה ניסן תשע"ב, 17 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

משה בר-עם, רשם התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: