בלילי נ' אלרומילי ואח'

החלטה

לפניי בקשת הנתבעים להורות על הפקדת ערובה לשם הבטחת תשלום הוצאותיהם, זאת בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המבקשים טוענים, כי יש מקום להורות על הפקדת ערובה כיוון שהתובעת אינה מתגוררת בארץ ולכן קיים סיכוי של ממש שלא יהיה בידיהם ממי להיפרע בעניין הוצאות משפט אשר צפויים להיפסק לטובתם ככל שהתביעה תידחה. עוד טוענים הנתבעים, כי בעניינה של הנתבעת 2 מקבלת הבקשה משנה תוקף, היות וזו כלל לא התקשרה עם התובע בהסכם כלשהו.

התובעת טוענת כי סיכויי תביעתה גבוהים ובעניין זה מפנה לסיכויי תביעה נוספת אותה הגישה נגד הנתבעים. עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים לא תמכו בקשתם בתצהיר וכן, כי לא עזבה את הארץ לצמיתות, אלא לצרכי ביקור, תיירות ועבודה ומרכז חייה עודנו בישראל.

אחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה שלפניי מצדיק חיוב התובעת בהפקדת ערובה.

ראשית, לעניין נתבעת 2, הרי שהתביעה אמנם אינה מבוססת דיה. התובעת בחרה להגיש תביעה שטרית נגד נתבעת 2, ואולם, לא ברור מכתב התביעה כיצד נתבעת זו קשורה לעסקת היסוד הנוגעת למכירת הרכב, כאשר נחתם זכרון דברים בין התובעת לבין נתבע 1 בלבד.

עניינה של התביעה האחרת אף אינו שיקול לאי חיוב בהוצאות, כאשר בית המשפט בוודאי אינו יכול במסגרת ההליך שלפניי לבחון סיכוייה של תביעה שאינה לפניו ובוודאי, עם כל הכבוד, אינו יכול לבקר החלטות של מותב אחר שהחליט בעניינה של אותה תביעה.

אשר לתביעה נגד נתבע 1, עסקינן בתביעה שעניינה נזק. נזק הינו דבר השנוי במחלוקת בין הצדדים, כאשר בכתב התביעה טוענת התובעת, כי עיקר נזקיה נגרמו כתוצאה מכך שלא הצליחה למכור את רכבה במשך תקופה בת כשנתיים ימים ולכן ירד ערכו של הרכב.

תקופה בת שנתיים ימים הינה תקופה ארוכה לכל הדיעות ומשכך, לא ניתן לומר, כי על פניו, טרם עריכת בירור ולו ראשוני, סיכויי תביעתה של התובעת גבוהים, באופן המטה את מאזן האינטרסים לטובתה. מנגד, ככל שהדבר נוגע לנזקים הסמוכים להתקשרות שבין הצדדים, הרי שהנזקים מבוססים יותר.

אשר לסיכויי הנתבעים לגבות את הוצאותיהם- הנתבעים עוררו בקשתם כיוון שעסקינן במי שאינה מתגוררת בארץ מזה מספר שנים. לנתבעים, מטבע הדברים, עם הינתק הקשר בין הצדדים וכאשר עסקינן בעסקה מזדמנת בין הצדדים, אין כל מידע באשר לאפשרות גביית ההוצאות ככל שיפסקו ומכאן אף לא תמכו טענותיהם בתצהיר.

התובעת לעומת זאת, טענה בתגובתה באופן סתמי, כי בדעתה לחזור לארץ, אלא שלא ניתן להתעלם מכך שבכתב תביעתה טענה הנתבעת, כי מכרה את הרכב לאור כוונתה לעזוב את הארץ ובפועל, מזה מספר שנים, התובעת אינה מתגוררת בארץ. התובעת גם לא הצביעה על כל זיקה כלכלית לארץ באופן שיניח את דעת הנתבעים, כי יוכלו להיפרע ככל שיפסקו להם הוצאות.

הנני סבורה לפיכך, כי הנתבעים הצליחו להצביע על נימוקים מספיקים לחיוב התובעת בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם.

התובעת לא הצליחה להראות כי סיכויי הצלחתה בתביעה מטים את הכף לטובתה ומנגד, לא הצביעה על כל זיקה לארץ ועל כל אפשרות לגבות את הוצאות התובעים ואף לא על נימוק כלכלי כלשהו המצדיק פטור מהפקדת ערובה.

התובעת תפקיד לפיכך סך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט (או ערבות בנקאית צמודת מדד בסכום זהה) לשם הבטחת תשלום הוצאות הנתבעים ככל שהתביעה תידחה.

הסכום האמור יופקד בתוך 30 יום, שאם לא כן תידחה התביעה.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ג, 24 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.