ביתן נ' מגוס

פסק דין

זוהי תובענה שהגיש עורך דין כנגד לקוחו לשעבר, בגין אי-תשלום שכר טרחה.

אין חולק, כי הנתבע פנה אל התובע בבקשה כי ייצגו בסכסוך בעניני המעמד האישי שהתגלע בינו לבין אשתו. בין השניים נחתם, ביום 26.06.2010, הסכם שכר טרחה, שאינו במחלוקת, וקובע, בין היתר, כדלקמן:

תשלום בן 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הכנה והגשה של כל כצב בי-דין בהליך עקרי (כגון כתב תביעה או כתב הגנה);

תשלום בן 5,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל הופעה בדיון הוכחות או כתיבת סיכומים;

תשלום בן 1,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל כתב בי-דין אחר או כל מכתב שנשלח;

בתשלום בן 1,500 ₪ בתוספת מע"מ בגין כל הופעה בדיון שאינו הוכחות;

עוד נקבע שכ"ט מינימאלי בן 25,000 ₪ שישולם בכל מקרה.

התובע החל בנסוח כתב תביעה לגירושין על כל הכרוך בהם בבית הדין הרבני האזורי, ברם, עקב תשלום שכר טרחה בגין הכנת כתב התביעה ללא המע"מ, לא הוגש כתב התביעה, ועד שהגיע הנתבע להשלים תשלום המע"מ, הקדימתו רעיתו במירוץ הסמכויות והגישה כתבי תביעה בבית המשפט לעניני משפחה, מה שהביא התובע לבטל הכריכה ולהגיש תביעה לגירושין, כמו גם כתבי הגנה לתביעות שהוגשו על ידי אשת הנתבע. התנהלות זו של התובע הביאה לתוספת גדולה לשכר הטרחה, כאשר כעת נדרש הנתבע לשלם סך בן 5,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 5,800 ₪) בעבור הכנת כתב הגנה בשלושה הליכים נוספים. יתר על כן, התנהלות זו יכול שגם השליכה על מצבו המשפטי של הנתבע בסכסוך, כאשר איבד הסמכות בערכאה בה ביקש להגיש התובענות מלהתחילה.

בהמשך, לאחר שנפסקו לחובת הנתבע דמי מזונות שהיו גבוהים לטעמו, ככל הנראה לאור העלויות שהיו כרוכות בפעולה באמצעות עורך הדין התובע, פנה הנתבע, לבדו, בבקשה להקטנת מזונות לבית המשפט לעניני משפחה, מה שהביא למשבר אמון בינו לבין בא כוחו התובע, אשר הודיע לו, כי רואה התנהגותו בחומרה ושוקל להפסיק את יצוגו.

אין מחלוקת, כי עד לאותו משבר שאירע בין הצדדים, הספיק הנתבע לשלם לתובע סך כולל בן 28,420 ₪, מתוכם 17,400 ₪ בגין כתבי ההגנה בהליכים הנוספים שנפתחו בבית המשפט לעניני משפחה כאמור לעיל.

בתאריך 16.11.10 או בסמוך לו, נפגשו הצדדים להתחשבנות, הנתבע צירף לכתב הגנתו מסמך שהוצג לו על ידי התובע, ובסיכומו דרישה לתשלום של 5,800 ₪ בגין יתרת הפעולות עד כה. מסמך זה, הנושא כותרת "התחשבות שכר טרחה – מגוס אורי", ובתחתיתו כתובת הקובץ במחשבו של התובע – יקרא להלן: "מסמך ההתחשבנות". במסמך זה, נדרשו תוספות שכ"ט כדלקמן: 1,500 ₪ בתוספת מע"מ (1,740 ₪) בגין הכנת בקשה לקביעת הסדרי ראיה; 1,740 ₪ בגין דיון בסעדים זמניים; 580 ₪ בגין הוצאת מכתב לב"כ הצד שכנגד; 1,740 ₪ בגין יצוג בדיון בביה"ד הרבני.

בהמשך, נוצר נתק בין הצדדים, כאשר כל אחד מהם טען, כי משנהו נמנע מלהתיחס לפניות חבירו.

ביום 30.11.2010 שלח הנתבע מכתב, שהגיע למשרדו של התובע באותו היום, ובו הוא מציין, כי התובע אינו עונה לו ומתעלם ממנו, ומבקש, כי במידה שהתובע אינו מעונין להמשיך לייצגו – שיחזיר את כספו ויעביר לידיו התיק שנמצא אצלו.

לאחר מכתב זה, ביום 06.12.2010, נשלח אל הנתבע מכתב ממשרדו של התובע, ובו הפעם דרישה לתשלום סך בן 10,440 ₪. מכתב זה, המצורף לכתב התביעה, יקרא להלן: "מכתב הדרישה". במכתב זה נוספו דרישות תשלום נוספות, בין היתר בגין הגשת תגובה לבקשה לקביעת מזונות זמניים (1,740 ₪); הגשת תשובה לתגובת המשיבה (1,740 ₪); שליחת שני מכתבים לב"כ הצד שכנגד, כאשר הפעם עלות כל מכתב קפצה ל- 1,740 ₪ (בנגוד ל- 580 ₪ למכתב אחד במסמך ההתחשבנות).

משלא נענה הנתבע למכתב הדרישה זו, ואף פנה בתלונה אל לשכת עורכי הדין (תלונה שעל פי אישור שהוצג לבית המשפט במהלך הדיון, נגנזה בין היתר בשל הכלל הידוע, לפיו אין ועדת האתיקה עוסקת בנושאי שכר טרחה), הוגשה תובענה כנגד הנתבע, לתשלום יתרת שכר הטרחה.

בכתב הגנתו, ואף בדיון שנשמע בפני, טען הנתבע, כי אינו מתכחש לחתימתו על הסכם שכר הטרחה ולאחריותו לשלם שכר טרחתו של התובע, ואולם, לטענתו אינו חב לתובע דבר, וזאת בשל העובדה, כי התובע התנה מראש, כי לא יבצע כל פעולה בטרם העברת התשלום בגינה; משכך – שילם על כל פעולות התובע שלפני הנתק שנוצר ביניהם, שאחרת לא היו נעשות. עוד נטען, כי בגין חלק מהפעולות שהוכנסו על ידי התובע לדרישת התשלום שנשלחה אליו, לא התכוון התובע לגבות שכר טרחה, בהיותן נספחות לכתב התביעה שהגיש, ורק לאחר מכן, משאירע הנתק בין הצדדים, דרש תשלום בגינן. עוד טען הנתבע, כי התובע העריך העלות הכוללת של הטפול סביב 25,000 ₪, וכי לכך נערך. הנתבע העלה טענות שונות נוספות, כגון – כי לא היה צורך בנהול הליכים בענין הרכוש המשותף, שערכו זעום, כי התובע לא יצג אותו כיאות הן לענין המזונות הזמניים והן בדיון בבית הדין הרבני האזורי, כי התובע העליבו וכינהו בכנויי גנאי.

במהלך הדיון בפני, הודה הנתבע, כי חייב לתובע בגין יצוגו בדיון בבית הרבני האזורי (ר' ע' 5 ש' 20 – 21), אך טען, כי פרט לכך אינו חייב לתובע דבר.

בתיק זה נעשו מספר נסיונות לסיים ההליכים מחוץ לכתלי בית המשפט על דרך של פשרה ואף בהפניה לגישור, זאת בשל טיב היחסים בין הצדדים והשלכותיה של הכרעה שפוטית, ברם הדבר לא צלח.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות, עיינתי בנספחים המפורטים, ושמעתי הצדדים בקשב רב, מצאתי להעדיף גרסתו של הנתבע לאירועים.