בית מדרש עמק הלכה בני ברק ואח' נ' צורף ואח'

החלטה

לפני בקשת התובעים ( להלן: "המבקשים" ) לפי סעיף 7ב(ג) להודעה לפי סעיף 7ב' לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש ) ( להלן: "הפקודה" ) לדחיית הודעת ההכרה בחסינות ( להלן: "ההודעה" ו/או "הודעת ההכרה" ) על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין ( להלן: "הפקודה" ) ובקשה לדחיית התובענה נגד נתבע 6.

המשנה לפרקליט המדינה ( לעניינים אזרחיים ) ( להלן: "המודיעה" ) הודיעה לבית המשפט כי מכוח הסמכות שהואצלה לה ע"י היועץ המשפטי לממשלה מתוקף סמכותו לפי תקנה 5(1) לתקנות הנזיקין [ אחריות עובדי ציבור ], התשס"ו-2006 ( להלן: "התקנות" ) ובהתאם להוראת סעיף 7ב' לפקודה כי נתבע 6 חסין מפני תביעה בנזיקין בגין האירוע נושא התובענה ( להלן: "האירוע" ), לפי הוראת סעיף 7א' לפקודה ולאחר שעיינה בכתב התביעה, תגובת המשטרה, מזכר מטעם הפרקליטות בנוגע לשיחה שנערכה עם הנתבע 6.

לטענת המודיעה , נתבע 6 הוא ק. משטרה אשר כיהן במועד הרלוונטי לכתב התביעה כמפקד מרחב "דן" של משטרת ישראל וככזה טיפל באירוע ברמה המשטרתית.

מדובר בסכסוך יורשים בנוגע לבעלות על בית כנסת בבני ברק . בין התובעים ונתבעים 1-4 התלקח ויכוח באשר לאופן יישומו של פסק בורר שניתן בנוגע לנכס נושא המחלוקת.

נתבע 4 החל בשיפוץ הנכס, בעקבות זאת, העירייה הוציאה "החלטה" להריסת חלק מהנכס בשל מסוכנותו. כתוצאה מכך החלו הליכים משפטיים, שבמהלכםה הוגשו בקשות למתן צו מניעה להפסקת ההריסה. להליכים צורפה משטרת ישראל כמשיבה , אשר העדיפה שלא לנקוט עמדה בסכסוך בין הצדדים .

בשל המתיחות בין הצדדים המעורבים הגיעו למקום כוחות משטרה, במטרה לשמור על הסדר הציבורי וכדי להבטיח שלא תהייה הסלמה בשטח. בין היתר הגיע למקום נתבע 6 מתוקף תפקידו כמפקד המרחב, לאור החשש להפרות סדר במקום, ולאחר שנציגי התובעים לא הגיעו לפגישה שיזם נתבע 6 עם נציגי הצדדים. נתבע 6 הגיע למקום וביקש מנתבע 7, שהורה על ההריסה להגיע למקום ולהבהיר אילו חלקים מיועדים להריסה.

מהאמור לעיל עולה, לשיטת המודיעה, כי נציגי משטרת ישראל ובהם נתבע 6 לא התערבו בסכסוך ומעורבותם הייתה רק בהקשר של מניעת הסלמה, שעלולה הייתה לסכן את שלום הציבור. המודיעה מפנה לדברי נתבע 6 לפיהם החלטתו לקיים נוכחות משטרתית במקום האירוע, בהתאם לתפקידו השלטוני כמפקד מרחב במשטרה, היא שמנעה אפשרות להתדרדרות האירוע ונועדה לשם סיוע בשמירה על הסדר הציבורי ומניעת עבירות פליליות. מכאן לשיטת המודיעה מתבקשת המסקנה, כי מעשי הנתבע 6 נעשו תוך מילוי תפקידו השלטוני לפי סעיף 7א(א) לפקודה ולכן, קיימת תשתית להתקיימות החריג לחסינות כמפורט בסעיף 7א(א) לפקודה. עוד נטען, כי לנתבע 6 עומדת חסינות גם אם התרשל כעובד ציבור במילוי תפקידו, הגם שלשיטת המודיעה, היא לא מצאה בהתנהלות נתבע 6 רשלנות .

המודיעה טוענת, כי הגשת תביעה אישית כנגד עובדי ציבור, נועדה להרתיע אותם ממילוי תפקידם השלטוני. לטענתה, תופעה זו בולטת במיוחד בתביעות שמוגשות נגד אנשי כוחות הבטחון ורשויות האכיפה, בנוגע לתפקידם באכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי. החסינות שהוקנתה בחוק לעובדי ציבור בכל הנוגע למעשה שבוצע במסגרת מילוי תפקיד נועדה למנוע מצב זה של הרתעת ממלאי תפקיד ציבורי ממילוי תפקידם. לפיכך, מבקשת המודיעה לדחות את התביעה האישית כנגד נתבע 6 ולהשאיר את מדינת ישראל, נתבעת 5 כנתבעת.

התובעים ( "המשיבים" ) מבקשים, כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים התנאים הנדרשים בסעיף 7ב לפקודה, ולא מתקיימת חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודה, ולפיכך לדחות את הבקשה לדחיית התביעה האישית כנגד נתבע 6. כל זאת מכוח סעיף 7ב(ג) לפקודה.

התובעים טוענים, כי נתבע 6 פעל ביודעין, מתוך כוונה לעזור בהרס בית כנסת, ובשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה או במחדל.

התובעים דוחים את טענות המודיעה וטוענים, כי מעשי נתבע 6 אינם חוסים בתוך כאלו הנעשים תוך מילוי תפקיד שלטוני כשוטר, או כממונה על גופי אכיפה אשר הרסו ובזזו את בית הכנסת , נתבע 6 פעל ברשלנות פושעת, כך לשיטת התובעים.

לטענת התובעים ,נתן נתבע 6 יד להרס בית כנסת ללא "צו שיפוטי מתאים...בניגוד לצווים שיפוטיים..." ( פיסקה 10 לבקשה ). נתבע 6 "עזר ביודעין לקבוצת בריונים העוברת על החוק ועל צווי בית משפט" ( פיסקה 15 לבקשה ).

עוד טוענים התובעים, כי הודעת נתבעת 5 "לוקה בחוסר סבירות קיצונית" ( פיסקה 21 לבקשה ) והנימוק לכך הנו פעולת הנתבע 6 תוך התעלמות מצווים שיפוטיים ומבלי שניתן דין וחשבון בנוגע לציוד שנגנב לשיטת התובעים מבית הכנסת.

התובעים טוענים בסיכומיהם, כי גב' ויטלזון, לא הייתה בקיעה בעובדות וכי לא נפגשה עם ניצב אוחיון. טענה שנסתרת בפרוטוקול הדיון מיום 6.3.13, עמ' 9, שורה 29 ממנה נלמד כי גב' ויטלזון נפגשה עם ניצב אוחיון.

ב"כ תובעים 3-7 טוען ,כי החלטת "הרשות המוסמכת" כהגדרתו, התקבלה מבלי שהונחו בפני "הרשות המוסמכת" מלוא התשתית העובדתית.

לאור האמור מבקשים התובעים, כי בית המשפט ידחה על הסף את ההודעה ויקבע כי לא מתקיימים לנתבע 6 התנאים לחסינות לפי סעיף 7א.

המודיעה באמצעות נתבעת 5 (המדינה ) טוענת, כי ההודעה נמסרה לאחר בחינת התיק ע"י עו"ד צלילית ויטלזון ע. ליועמ"ש משטרת ישראל, והמליצה בפני הרשות המוסמכת ביחד עם פרקליטות המחוז להכיר בחסינות נתבע 6. לשיטת המודיעה, הגורמים המוסמכים בדקו ומצאו שעובד המדינה הנתבע פעל באירוע, נשוא כתב התביעה, תוך מילוי תפקידו השלטוני ולא מתקיים החריג לחסינות, דהיינו לא מדובר בפעולה שנעשתה ביודעיו מתוך כוונה לגרום לנזק או מתוך שיוויון נפש כלפי אפשרות גרימת הנזק.

לשיטת המודיעה, התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה הכבד המוטל על כתפיהם להראות, כי ההחלטה המנהלית להכרה בחסינות הנתבע 6 לקתה בפגמים של חוסר סבירות קיצונית, ניתנה ללא סמכות או מתוך שיקולים זרים, המצדיקים פסילה של החלטה מנהלית בהתאם לכללי המשפט המנהלי. שכן, לשיטתם, הודעת המדינה מבוססת על ראיות מינהליות כבדות משקל, לשיטתה, על שיקולים עניינים והנה עומדת במבחן הסבירות המנהלית ולכן אין כל עילה להתערב בה על פי כללי המשפט המנהלי. מטעמים אילו לשיטת המדינה יש לדחות את בקשת התובעים.

המודיעה מבססת טיעוניה על הראיות המנהליות דלהלן: