בית יערה בע''מ נ' דולינגר

פסק דין

התביעה

התובעת הינה חברה העוסקת בניהול בתי אבות למגורי אוכלוסיה מבוגרת. לאחד ממעונות אלה, הועבר מר פרבלוב ולדימיר, לאחר ששוחרר מאשפוז בבית החולים רמב"ם, ושם התגורר על פי חוזה שנחתם בין התובעת לבין בתו, הנתבעת, החל מיום 21.2.08 ועד ליום 29.4.08, מועד בו הוצא על ידי בתו, הנתבעת, והועבר למוסד אחר.

התובעת טוענת כי על פי ההסכם, נטלה על עצמה הנתבעת את כל החיובים והתחייבה לפעול במהירות על מנת לקבל אישור ממשרד הבריאות לשהייתו של מר פרבלוב במעון בתוך חודש.

התובעת טוענת כי הסכימה ליתן למר פרבלוב רשות מגורים תמורת סכום מופחת של 1,500 ₪ לחודש, תוך התחייבותה של בתו, הנתבעת, כי במקרה שלא יתקבל אישור ממשרד הבריאות למצבו של מר פרבלוב כסיעודי, אם לא יתקבל ה"קוד", או אם יעזוב את המעון מכל סיבה אחרת, תשלים הנתבעת את ההפרש שבין הסכום המופחת לסכום המלא אשר עומד על סך של 9,800 ₪ לחודש עבור כל תקופת שהייתו במעון.

לטענת התובעת, שהה מר פרבלוב במעון מיום 20.2.08 ועד ליום 29.4.08, שאז הוציאה הנתבעת את אביה מהמעון. באותו יום חתמה הנתבעת על מסמך בו היא מאשרת כי טרם שילמה את חובה למעון וכי עליה להשלים את הסכום עד לסכום המלא בתוספת חיובים עבור שלוש הסעות באמבולנס.

חרף האמור לא שילמה הנתבעת את חובה.

הנתבעת טוענת כי לאחר שאביה אושפז בבית החולים רמב"ם, היא הוזמנה אליו על ידי עו"ס אך מסרה לה כי אין בכוונתה לטפל בו או לשלם עבור שהייתו במקום כלשהו, זאת לאור ניתוק הקשר ביניהם מזה שנים. חרף זאת, הועבר אביה, בהחלטת הצוות הרפואי, למעון של התובעת. לאחר שהועבר האב למעון, התבקשה הנתבעת לחתום על הסכם לתשלום והוסבר לה, לטענתה, כי מדובר בחתימה פורמאלית בלבד לצורך קבלת אישור שהייה במעון ממשרד הבריאות ("קוד") וכי המדינה היא זו שתישא בתשלום עבור השהות, עם השתתפות מינימאלית של בני המשפחה בהתאם ליכולתם הכלכלית.

הנתבעת טוענת כי הסכימה לחתום על המסמך אך ורק משום שהוסבר לה שאביה יקבל אישור ממשרד הבריאות, קוד, וזאת באופן ודאי, בשים לב למצבו כקטוע רגלים וחולני.

בדיעבד התברר כי משרד הבריאות לא נתן את ההיתר המבוקש. לטענת הנתבעת, ביום בו הודע לה כי משרד הבריאות החליט שלא לאשר שהייתו במוסד התובעת, התייצבה במקום והעבירה את אביה למעון אחר, שאינו פרטי, שם קיבל את האישור המבוקש מיד.

הנתבעת טוענת כי צוות בית החולים שגה מלכתחילה בהעברת אביה אל התובעת וכי הוחתמה על ההסכם תוך טעות, הטעיה מצד נציגי התובעת וכן במצב של כפיה ועושק.

ראיות הנתבעת

הנתבעת מתארת בתצהירה כי היחסים בינה לבין אביה לא היו תקינים במשך תקופה ארוכה. לדבריה, אביה נטש את הבית ועם עזיבת אביה את הבית "נותקו היחסים ביני לבינו פרט לקשר טלפוני מיוזמתו שהסתיימה במריבות..." (תצהיר הנתבעת, סעיף 7). לפיכך, טוענת הנתבעת כי משפנתה אליה העובדת הסוציאלית בבית החולים רמב"ם וביקשה ממנה לטפל באביה, הודיעה לעו"ס כי "אין לי עניין בכך ואין ביכולתי לטפל בו." (סעיף 9).

הנתבעת טוענת כי לאחר דברים אלו הועבר אביה אל התובעת ללא ידיעתה וללא הסכמתה: "בית החולים מיוזמתו ללא התייעצות מוקדמת עימי... החליט להעביר את אבי לבית יערה..." (סעיף 10).

הנתבעת טוענת כי אינה יודעת מתי הועבר אביה אל התובעת או מה היו שיקולים לכך. (סעיף 11).

עם זאת, כאשר הודיעו לה נציגי התובעת, טלפונית, כי אביה נמצא אצל התובעת, הסכימה הנתבעת להגיע למקום ואף חתמה על מסמך התחייבות הנוגע לתשלום עבור השהייה שם. (סעיף 12).

הנתבעת מתארת בעדותה כי גם במעמד זה היתה נתונה תחת לחץ מצד נציגות התובעת:

"אני הייתי מול שתי עו"ס של המקום ובשתי קולות משכנעות אותי שהפרוצדורה של החתימה זה משהו שבלי זה הן לא יכולות בכלל להתחיל את התהליך של קבלת הקוד ואמרו או שאני חותמת עכשיו או שאני לוקחת את אבא שלי כי הן לא יוכלו לטפל בו. ברגע שקראתי את החוזה והגעתי לסעיפים הקשורים לתשלומים השאלה שלי מה קורה אם אבא שלי לא מקבל את הקוד ושוב פעם שתיהן אמרו לי במקרה של אבא שלי ספציפי אין פה בכלל מה יהיה אם לא.... אמרו שהוא בלי שני רגליים, לא מתפקד, סיעודי ב200% ואין בכלל מה לחשוש." (עמ' 11, שורה 18).

גם גב' שלוס העידה בהקשר זה כי: "יכול להיות שאמרתי שיש סבירות גבוהה." (עמ' 8, שורה 28).

כפי שעולה מן העדויות, באותו מעמד, מחד הודגש בפני הנתבעת כי ללא חתימה תיאלץ להוציא את אביה מהמקום כשהיא אינה מעוניינת ואינה מסוגלת לטפל בו, וזאת אחר שהועבר לשם, כאמור, מבלי שאישרה זאת, ומאידך נאמר לה כי במצבו הרפואי של אביה, אין סיכוי כי לא יקבל את הקוד.