בית חולים שיבא נ' אוסקר

פסק דין

פסק דין זה עניינו תביעה על סכום כסף קצוב על סך 758 ₪ בגין טיפול רפואי שקיבלה הנתבעת מהתובעת, בחדר המיון של בית החולים - המרכז הרפואי על שם ח. שיבא, שניתן ביום 24.2.11.

ביום 10.12.12 התקיים דיון בבקשת ההתנגדות, בו ניתנה לנתבעת רשות להתגונן.

הנתבעת אינה מכחישה כי התייצבה בבית החולים שיבא תל השומר ביום 24.2.11 ואף מודה בתצהיר עדותה הראשית כי עברה בדיקה רפואית במחלקת המיון של בית החולים, אולם לטענתה לא חתמה ולא התחייבה לשלם עבור הביקור בחדר המיון, שכן לטענתה נאמר לה במפורש על ידי מזכירת המחלקה האורתופדית ממנה הופנתה לחדר המיון, כי לא יהא עליה לשלם דבר בגין הטיפול הרפואי.

ביום 7.11.13 התקיימה ישיבת הוכחות במסגרתה העיד נציג התובעת מר מאיר בן שושן המשמש מנהל מחלקת רישום חולים ומיון בבית החולים שיבא וכן העידה הנתבעת עצמה.

עד התובעת מר בן שושן העיד כי הנתבעת התייצבה ביום 24.2.11 בבית החולים מבלי שהמציאה התחייבות כספית ואף לא שילמה עבור הבדיקה בחדר המיון.

בעדותו ציין כי על מנת לאפשר לנתבעת לקבל את הטיפול הרפואי לשמו הופנתה לבית החולים, בהיעדר טופס התחייבות, הופנתה הנתבעת לחדר מיון על מנת שהרופא בחדר המיון יבדוק את הנתבעת ויחליט האם לאשפז את הנתבעת בבית החולים לצורך קבלת הטיפול הרפואי וזאת אף ללא המצאת טופס התחייבות.

על פי עדותו של מר בן שושן, אשר לא נסתרה, מקום בו נמצא על ידי רופא חדר המיון כי מדובר בטיפול דחוף המצריך אשפוז, חולה המתאשפז דרך חדר המיון, תשלום המיון מבוטל ונכלל בתוך תעריף האשפוז, וזאת בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי 1995.

הנתבעת מודה כי הגיעה ביום 24.2.11 לבית החולים ללא טופס התחייבות מקופת החולים לביצוע הטיפול הרפואי לשמו התייצבה. הנתבעת מודה בתצהירה כי הופנתה לחדר המיון, נבדקה על ידי רופא חדר המיון אשר מצא כי יש לאשפזה באותו יום על מנת לעבור ניתוח בבית החולים, אולם על פי האמור בסעיף 4 לתצהיר עדותה הראשית החליטה הנתבעת שלא לעבור את הניתוח.

הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית, כי לא עברה את הניתוח עד עצם היום הזה.

על פי הדין, משבחרה הנתבעת שלא להתאשפז ביום 24.2.11, ולא לעבור את הניתוח באותה העת, חלה עליה החובה לשאת בתשלום הטיפול הרפואי בחדר המיון, וזאת בין בדרך של המצאת כתב התחייבות של קופת החולים לתשלום הטיפול ובין בתשלום מזומן על ידה.

עובדה זו, אף מצוינת במפורש בחלק התחתון של תעודת חדר המיון שצירפה הנתבעת כנספח 7 לתצהיר עדותה.

טענת הגנתה של הנתבעת הינה כי המזכירה של המחלקה האורתופדית אמרה לה כי לא תצטרך לשלם דבר עבור הטיפול הרפואי, ועל כן, מנועה התובעת מלתבוע אותה.

הנתבעת נושאת בנטל השכנוע להוכחת טענה זו, אשר לא הוכחה לבית המשפט.

הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה בלבד, ומדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך, אשר על פי הוראת סעיף 54(3) לפקודת הראיות, בהיעדר "סיוע" ראייתי בעניין זה, לא מצאתי מקום בנסיבות העניין להסתמך על עדות יחידה זו של הנתבעת.

הנתבעת כאמור מציינת כי הדברים נאמרו לי על ידי מזכירה במחלקה האורתופדית אולם לא ציינה זהותה של אותה מזכירה, ולא זימנה אותה ליתן עדות בבית המשפט על מנת להוכיח טענתה בענין.

הלכה היא כי הימנעות בעל דין מלזמן עד רלוונטי ללא טעם סביר חזקה כי אילו זומן עד זה, היה הדבר היה פועל לחובתו.

לאור כל המפורט לעיל, אני סבור כי התובעת הרימה את נטל השכנוע להוכחת התביעה כאשר הנתבעת לא הראתה הגנה בפני התביעה.

על כן, זכאית התובעת ליטול פסק דין על מלא סכום התביעה.

יצויין, כי במסגרת הישיבה המקדמית, נעשה על ידי בית המשפט נסיון להביא את הצדדים לכלל הסדר, לפיו הנתבעת תמציא טופס התחייבות מקופת חולים כאשר ב"כ התובעת הסכים כי ככל שיומצא טופס התחייבות כאמור, תשיב התובעת לנתבעת הסכומים שגבתה במסגרת הליכי הוצאה לפועל בניכוי אגרות שהוצאו, אולם הנתבעת אף שהסכימה תחילה להמלצה זו, כפי שהדבר עולה מפרוטוקול הדיון מיום 10.2.13, הודיעה הנתבעת בבקשה מיום 10.2.13 כי אין ברצונה להמציא כתב התחייבות ועמדה על ניהול ההליך.