בית המשפט קובע כי ככלל, עצור זכאי לקבל חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו

החלטה

א. ערר זה מוסב על החלטות בית משפט השלום בירושלים )סגן הנשיא שמעוני( ובית המשפט
המחוזי בבירה )השופטת בן עמי(, שלפיהן, לאחר שהוגשה "הצהרת תובע" לפי סעיף 17)ד(
לחוק סדר הדין הפלילי )סמכויות אכיפה - מעצרים(, תשנ"ו-1996, הוחסתה מפני בא כוחו
של העורר, מן הסניגוריה הציבורית, חוות דעת פסיכיאטרית לגביו. חוות הדעת התבקשה
מטעם העורר, בעקבות תעודה שהוא סובל ממחלת נפש ולכך רלבנטיות לאישום נגדו. נמסר, כי
בחוות הדעת נמצא העורר כשיר לעמוד לדין. בתי המשפט הקודמים ראו בחוות הדעת חומר
חקירה. נטען בערר, כי אמנם חיסוי חומר בשלב החקירה מוסדר בסעיף 5)ג( לחוק סדר הדין
הפלילי )סמכויות אכיפה - מעצרים(, אך חוות דעת פסיכיאטרית אינה בהכרח חומר חקירה,
ומכל מקום אין להחסותה בשלב שלאחר הצהרת תובע; הדבר עומד גם בסתירה למטרה המשולבת
של סעיף 18)א()1( לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, וסעיף 18 לחוק לטיפול בחולי
נפש, תשנ"א-1991, שעניינם ייצוגו של חולה נפש, וייצוג אפקטיבי מחייב עיון בחוות
הדעת הפסיכיאטרית. נטען, כי יש מקום לפסוק בשאלה זו אף אם נתייתרה לגבי העורר,
כיוון שאורך חייה - כשהמדובר בימי "הצהרת תובע" )חמישה על פי חוק( - קצר, ולא תינתן