בית החולים שערי צדק לא הפר את חובת ההשגחה כלפי חולה שאושפז ונפגע

1.         התובע, תושב שוויץ יליד 1968, הגיע לביקור בישראל בסוף חודש מרץ 1997, לאחר טיול בן שלושה חודשים בהודו, אותו ערך יחד עם חברתו דאז- רעייתו כיום. כשבוע לאחר הגיעו ארצה, החל התובע לחוש ברע וסבל מחום גבוה, תשישות וכאבי ראש. על כן פנה פעמים אחדות באופן פרטי לידיד המשפחה פרופ' אליעזר שוורץ, מומחה למחלות טרופיות וזיהומיות אשר בדק אותו במספר הזדמנויות. משלא חל שיפור במצבו, והחום הגבוה לא ירד ואף הופיעה פריחה בכל חלקי גופו, חשד פרופ' שוורץ כי מדובר בקדחת "דנגי" והפנה אותו לאשפוז בבית החולים שערי צדק (הנתבע).

2.         התובע התקבל לחדר מיון ביום 10.4.97 בשעה 1:30 אחר חצות, שם נבדק ע"י מספר רופאים ובכללם ד"ר אידלמן - רופאה בכירה בחדר המיון; פרופ' ינון -  מומחה למחלות זיהומיות; ד"ר רוזנברג  ז"ל - מומחה נוירולוג , וכן ע"י מומחה עיניים ומומחה א.א.ג.

3.         למחרת היום (יום ו' 11.4.97) הועבר התובע לאשפוז במחלקה פנימית ב' להמשך בירור ומעקב. בהגיעו למחלקה זו נבדק התובע ע"י ד"ר לוין, מי ששימש כרופא תורן. נוכח תלונותיו לגבי חוסר יכולתו להירדם, ובהמשך לטיפול שקיבל בחדר המיון, נרשמה הוראה למתן כדור שינה, במידה והתובע לא יצליח להירדם בלילה. בצהרי אותו יום ביקרו את התובע במחלקה הפנימית אחיו, דוד איישנרנד, חברתו לחיים, והגב' כרמלה שוורץ, רעייתו של פרופ' שוורץ שהיא ידידת המשפחה ואחות במקצועה. לקראת כניסת השבת סיימו האורחים את ביקורם ועזבו את ביה"ח כשהם מותירים את התובע בגפו.

4.         שעות אחדות לאחר מכן, זמן מה לאחר חצות, נצפה התובע כשהוא מתהלך במחלקה. משפגש את ד"ר לוין, התלונן בפניו על כך שאינו מסוגל להירדם, והלה הפנה אותו לקבלת כדור שינה מידי האחות. לפי גיליון התרופות לתובע ניתן כדור שינה בשעה 03:00 לפנות בוקר. לא ברור מה בדיוק אירע בשעות שלאחר מכן שכן התובע עצמו אינו זוכר דבר(ראה תצהירו ת/4). כל שידוע הוא, כי בשעות הבוקר המוקדמות נתחוור לאחות כי התובע אינו במיטתו וזו, לאחר שלא איתרה אותו, דיווחה על כך לד"ר לוין. לאחר שהחולה ששהה באותו חדר יחד עם התובע סיפר כי במהלך הלילה הוא עצמו סגר את חלון החדר שהיה פתוח לאחר שחש בקור, ניגש ד"ר לוין לחלון והבחין בתובע שהיה שרוע על גג הקומה הרביעית, ארבע קומות מתחת, כשהוא מחוסר הכרה (להלן: "התאונה"). התובע קיבל טיפול בחדר המיון של ביה"ח ובהמשך הועבר לביה"ח הדסה עין כרם.

5.         בתביעה שבפניי, אשר הוגשה על סף תקופת ההתיישנות, עותר התובע לקבלת פיצוי מאת הנתבע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות התאונה. לטענתו, אירעה התאונה כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של הנתבע, משלא אובחן מצבו כמי שנזקק להשגחה צמודה, וחרף מצבו הקשה לא ננקטו האמצעים הנדרשים להבטחת שלומו. עוד טען  התובע כי אינו יודע ולא יכול היה לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי על הנתבע הראיה שלא התרשל.

 6.        הנתבע מצידו כפר בטענות התובע והכחיש כל אחריות לתאונה. לשיטתו, בכל שלבי הטיפול למן קבלתו בחדר המיון, נעשו לתובע בדיקות מקיפות תוך התייחסות רצינית לתלונותיו וכן ננקטו כל אמצעי הזהירות הראויים והדרושים בהתחשב במצבו שלא נראה חמור באופן מיוחד. משכך, טען הנתבע כי מדובר באירוע שלא ניתן היה לצפותו מראש ולאבחנו מבעוד מועד וכי עסקינן למעשה בהסתכנות מרצון שלא ניתן היה לצפותה. בנסיבות אלו, אין לייחס כל אחריות לנתבע וזו רובצת במלואה על שכמו של התובע.

7.         בהסכמת הצדדים, הוריתי ביום 23.4.06 על פיצול הדיון באופן שתחילה תידון ותוכרע שאלת החבות,  ורק לאחר מכן, וככל שיידרש הדבר, תידון סוגיית הנזק.

8.         אין חולקין לגבי קיומה של חובת זהירות מושגית מצדו של רופא או כל מי שנמנה על הצוות הרפואי של בית חולים, כלפי חולה המטופל על ידו (ראו: ע"א 4025/91 צבי נ' קרול פ"ד נ(3) 784). סלע המחלוקת נוגע לשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, דהיינו האם ניתן וצריך היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות התאונה שאירעה. התשובה לשאלה זו נגזרת מן השאלה האם שגה הנתבע בהערכת מצבו הנפשי והפיזי של התובע.

9.         התובע, שהיה בזמן הרלוונטי בשלהי שנות העשרים לחייו, ללא רקע נפש, הגיע למשמרתו של בית החולים בהיותו סובל ממחלת חום לאחר טיול בהודו. מהעדויות ששמעתי ומתוך המסמכים הרפואיים שהונחו בפניי התרשמתי כי תלונותיו זכו למענה וטיפול הולמים וכי הנתבע לא חסך במשאבים לבירור מצבו באופן מקיף. אלא שאף לא אחד מן הרופאים המומחים שערכו בדיקות כאמור, לא התרשם כי קיימת בעיה חריגה המצריכה בירור מיוחד או כזו הדורשת זימון בדיקה פסיכיאטרית, ולא סבר כי מצבו הנפשי של התובע מעיד על סכנה פוטנציאלית (ראה תיעוד הבדיקות במיון נספח ב' לנ/6),  הכל כמפורט להלן:

9.1        פרופ' שוורץ, אצלו טופל התובע לפני הגיעו אל בית החולים הנתבע, סבר כי ייתכן והתובע סובל מקדחת דנגי והסתפק תחילה בטיפול להורדת החום. בחקירתו הנגדית סיפר כי התרשם מהתובע "כחולה עם מחלת חום שחזר מהודו . ללא כל בעיות נפשיות" (עמ' 6 שורות 22-23 לפרוט'). בהמשך נשאל "אתה התרשמת שמדובר בבחור צעיר, בריא בנפשו עם מחלת חום ופריחה. לא הוזעקת מאיזושהי בעיה פסיכיאטרית שהוא הביא" והשיב "אכן כן" (עמ' 6 שורה 7 לפרוטוקול).

לאחר ביקורים אחדים אצלו, הפנה פרופ' שוורץ את התובע להשגחה באשפוז אצל הנתבע "עקב מצבו הכללי הירוד", כלשון מכתב ההפניה שהוציא תחת ידו (נ/1). בעדותו סיפר על סמך מה איבחן מצב זה:

"התרשמתי שמצבו הגופני היה ירוד. החום עדיין נמשך. הוא טען לאי שקט וסיפר שלא מצליח לישון בלילות. עקב זאת החלטתי שהוא זקוק להשגחה. דנגי זו אבחנה ראשונית שהייתה וזו המחלה שאם אין סיבוכים היא עוברת לאחר כשבוע. באותו יום רביעי הייתי מצפה שזה כבר ירד, וזה לא הראה סימנים של שיפור... לכן סברתי שראוי שהוא ילך לביה"ח בכל מקרה, שם אפשר לעשות את ההשגחה הטובה ביותר. ההשגחה הטובה ביותר, כאשר מדובר בזוג תיירים שאין להם בית ומשפחה, היא בתנאי אשפוז." (עמ' 11 שורות 11-17 לפרוט'). 

מדברים אלו עולה, כי החלטתו של פרופ' שוורץ להפנות את התובע לביה"ח הייתה בגין מצבו הפיזי וכי ההשגחה לה היה זקוק היא עצם ההימצאות באשפוז בשים לב להיותו תייר חסר בית בארץ. בעניין זה אוסיף כי העובדה שפרופ' שוורץ קיים שיחה טלפונית עם ד"ר אידלמן, רופאה בכירה בחדר מיון, בה דרש בשלומו של התובע לאחר הגיעו לבית החולים, אין בה כדי להעיד על כך שמצבו היה חריג או חמור באופן מיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בבחור צעיר, זר בארץ, שטופל על ידו ובנוסף מי שמשפחתו מקיימת קשרי ידידות עם רעייתו של פרופ' שוורץ.

9.2        ד"ר אידלמן, הרופאה הבכירה במיון, העידה לגבי התרשמותה מהתובע כלהלן:

"ת:       שאלתי אותו שאלות והתרשמתי שהוא מתמצא במה שהוא אומר והיכן הוא נמצא.... הוא היה צלול להערכתי.

 ש:       ומצד שני עצבני תשוש וחוזר על אותם דברים.

 ת:       הוא היה אולי עצבני בגלל מחלת החום, אליה ייחסתי את זה. האבחנה עדיין לא הייתה ברורה והוא הרגיש לא טוב, כמו כל אדם שיש לו חום גבוה" (עמ' 28 שורות 18-24 לפרוט').

בחקירתה סיפרה, כי נוכח תלונות התובע אודות ירידה בריכוז ובזיכרון, הגם שמדובר בסימפטומים שכיחים במחלות חום, זומן מומחה נוירולוג לחדר המיון אשר בדק את התובע. לדבריה, לא מצאה לנכון לערוך גם בדיקה פסיכיאטרית, מאחר ולא מצאה אצל התובע "שום סימן מעורר מחשבה על בעיה פסיכיאטרית, הוא היה לגמרי צלול, משתף פעולה ומבצע את כל המבוקש ממנו מבחינת ההתנהגות במיון, הסכים לתת בדיקות דם, כל הרופאים בדקו אותו, הוא לא התנגד לשום שאלה של רופא. ההתנהגות שלו הייתה לגמרי נורמאלית" (עמ' 29 שורות 25-28 לפרוט').

9.3        ד"ר רוזנברג ז"ל המומחה הנוירולוג שבדק את התובע בחדר המיון, ציין ברישום הבדיקה כי התובע סובל מחוסר שינה ואיטיות מחשבה, ללא כל הזיות או מחשבות שווא.