בית הדין הרבני מוסמך לדון בתשלום משכנתא לאחר גירושי בני זוג

כותרתו של ההליך שבפנינו, שהוגש על ידי המבקשת, הוא "בקשה דחופה ובהולה למתן פסיקתא שתמנע את פינויה של המבקשת מביתה".

הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני על פי הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום ג' חשון תש"ס (12.10.99). על פי ההסכם, דירת מגורי הצדדים המצויה בעיר **, שנרכשה על ידי שני הצדדים, ואשר היתה רשומה על שם שניהם, תעבור לבעלותו של המשיב, כנגד תשלום של 100,000 ש"ח, אשר  ישולמו על ידי המשיב למבקשת בעת שתפנה את הדירה. כן הוסכם כי המבקשת תמשיך להתגורר בדירה בשכירות מן המשיב ללא הגבלה של זמן, ותשלם לו דמי שכירות בסך של 10 ש"ח לחודש. הותנה כמו כן, כי זכותה של המבקשת להתגורר בדירה, הגם שהיא ללא הגבלת זמן, מותנית בכך כי רק המבקשת והילד של הצדדים יתגוררו בדירה. במסגרת ההסכם, התחייב המשיב לשלם את כל תשלומי המשכנתא הרובצים על הדירה עד לסילוקה המלא של המשכנתא. עוד נציין כי במסגרת ההסדר הממוני ויתרה המבקשת על כתובתה.

ביום כ"ט אדר א' תשס"ה, (10.3.05), הגיש המשיב לבית הדין תביעה שכותרתה "תביעה מכוח הסכם הגירושין". בתביעה ביקש המשיב לבטל את דמי המזונות שהתחייב לשלם לידי המבקשת עד הגיע בנם של הצדדים לגיל 18, וזאת לאור העובדה שהילד הועבר להחזקתו של המשיב על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. כן ביקש המשיב לפסוק מכוח שינוי הנסיבות האמור, כי פגה או בטלה זכות המבקשת להמשך מגוריה בדירה, וכי בכפוף לתשלום מצידו של סך 100,000 ש"ח לידיה תתבטל זכות המבקשת למגורים בשכירות בדירה.

ביום כ"ח תשרי תשס"ו (31.10.05), ניתן על ידינו פסק דין בתביעה האמורה של המשיב. פסקנו ברוב דעות כי זכות המגורים של המבקשת בדירה, שנקבעה ללא הגבלת זמן, היא זכות קניינית ואינה תלויה בהחזקתו של הקטין בידי האם, והיא לא נפגעה מהעברת הבן להחזקת האב. דעת המיעוט היתה, שזכות המגורים ניתנה למבקשת רק למשך הזמן שבו תתגורר בדירה יחד עם הבן, ומכיוון שהבן אינו מתגורר יותר בדירה, יש להחזיר את זכות השימוש בדירה למשיב.

ערעור שהוגש בבית הדין הרבני הגדול, נדחה בפסק דין מיום ב' אב תשס"ו (27.7.06). בנימוקי הדיין הגר"ח איזירר שליט"א צויין, כי נראה שהצדדים עשו עסקה רכושית מורכבת, וכי החזרת סך התמורה שהגיעה למבקשת בסכום של 100,000 ש"ח, והפקדתו בידי המשיב, היא נגד מתן זכות המגורים למבקשת, עד שתרצה ותחפוץ בכסף ללא תלות במגורי הילד בדירה. כן צויין שם, כי בעת העברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב, שיירה לעצמה המבקשת את זכות המגורים בדירה, וזכות זאת היא "למעלה משכירות".

על פי הנטען בבקשה שבפנינו למתן פסיקתא, לאחר שהמשיב הפסיד בנסיונו לסלק את המבקשת מן הדירה, בחר הוא לסכל את ביצוע פסקי הדין, באמצעות הפסקת תשלומי המשכנתא, מתוך מטרה לגרום לכך שהבנק למשכנתאות הוא שיפנה את המבקשת מן הדירה. לתדהמת המבקשת, ביום 12.6.07, היא קיבלה הודעת פינוי מלשכת ההוצאה לפועל, ולפיה עליה לפנות את הדירה עד ליום 18.7.07. מכך מסיקה המבקשת כי נצבר חוב פיגורים בגין העובדה שהמשיב הפסיק את תשלומי המשכנתא. המבקשת מציינת כי היא תנסה ללוות כספים ולעשות כל מאמץ לשלם את חוב הפיגורים, ואחר כך לגבות כספים אלו מן המשיב, ואולם, בשל נוסחו של הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק הדין המחייב את המשיב לשלם את המשכנתא ישירות למוסד הבנקאי, אין היא יכולה לעשות שימוש בפסק הדין לצורך גביית תשלומי המשכנתא, והיא תלויה לעת עתה בחסדיו של המשיב המסרב בתוקף לפרוע את החוב. לפיכך, מבקשת היא ליתן פסיקתא לפיה יחוייב המשיב לשלם ישירות למבקשת את מלוא תשלומי המשכנתא, והיא תדאג לבצע את התשלומים למוסד הבנקאי. כן היא מבקשת כי יכתב בפסיקתא כי המשיב יהיה חייב לשלם למבקשת את הכספים שישולמו על ידה לסילוק חוב הפיגורים שנצבר בקשר להלוואות המשכנתא, לרבות שכ"ט עו"ד, אגרות, ריביות וכיו"ב.

ב"תשובה לבקשה למתן פסיקתא" הוגשה על ידי המשיב ביום 25.6.07, טען הוא, כי בית הדין נעדר כל סמכות ראשונית או נמשכת לדון בבקשה. לטענתו של המשיב, הבקשה היא לאכוף תשלומי משכנתא לצד ג', ואין בית הדין מוסמך לדון בכך, במיוחד לאחר הגירושין. מדובר בעילת תביעה ממונית רכושית, שנוצרה לאחר הגירושין, ובהתאם להלכת בג"ץ 8638/03  סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (8) 437] (להלן - הלכת בג"ץ סימה אמיר), חסר בית הדין סמכות לדון בבקשה הקשורה לענייני חלוקת רכוש לאחר הגירושין. לחילופין, ביקש המשיב לקבוע מועד לדיון על מנת לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם.

בהחלטה מיום י"א תמוז תשס"ז (27.6.07) החלטנו לדחות את הבקשה החילופית, מאחר ולא ראינו הצדקה בנסיבות העניין לפצל את הדיון, ולא ראינו באותו שלב כי הבקשה העיקרית שבפנינו מצדיקה דיון באולם בית הדין. הורינו למשיב להשיב לגופה של הבקשה ולצרף את ראיותיו עד למחרת היום.

ואכן, המשיב הגיש למחרת תגובה לגופה של הבקשה. בתגובתו, הוא טוען בין היתר כי שלא כדברי בא כוח המבקשת בתגובתה לטענת חוסר הסמכות שהועלתה על ידו, אין מדובר ב"פסיקתא טכנית" שנועדה להבהיר הלכה למעשה את האופן בו יבוצע פסק הדין. הפסיקתא המבוקשת מטילה את חיוב תשלום סכום המשכנתא לידי המבקשת, חיוב שלא היה בהסכם הגירושין, והיא משנה את מהות פסק הדין לגירושין. לגוף הבקשה טוען המשיב, כי הוא כיום חסר רכוש, ואין בידו היכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא. לפיכך, פסיקת בית הדין המבוקשת, תגרום מצב של אי צדק קיצוני לגבי תנאי קיומו של הסכם הגירושין, אשר לרוב סעיפיו אין כבר תוקף ממשי עקב העברת המשמורת, וכאשר הנסיבות שהיו קיימות בעת הכנתו וחתימתו השתנו ללא היכר. לטענתו, אין לו כל עניין בצבירת נכסים או רכוש וכל רצונו הוא להמשיך לחיות את חייו, להתחתן להקים שוב משפחה ולהתמסר לגידול בנו. במאמר מוסגר נציין, כי במקביל לתגובה האמורה, הגיש המשיב לבית הדין בקשה דחופה להימנע ממתן החלטה לאור ערעור שהגיש לבית הדין הגדול על החלטתנו הדיונית שלא לפצל בין ההחלטה בשאלת הסמכות לבין ההחלטה לגופה של הבקשה למתן פסיקתא. בבקשה זו להימנע ממתן החלטה, לא דנו מאחר ולא שולמה עליה אגרה, אך גם לגוף הבקשה לא היינו מוצאים לנכון להיענות לה בנסיבות הענין.

המחלוקת שבין הצדדים נסובה, איפוא, על שני ראשים: האם בית הדין מוסמך לדון בבקשה למתן פסיקתא, ואם כן - האם יש לקבל את הבקשה לגופה.

לאחר העיון נחה דעתנו, שבין אם מדובר בפסיקתא טכנית ובין אם מדובר בשינוי מהותי של החלק הרכושי של פסק הדין לגירושין, מוסמכים אנו לדון  אם לתת למבקשת את הסעד המהותי המבוקש בבקשתה, והיא זכאית לקבל סעד זה. נבאר את דברנו.

בראש הראשון טען המשיב, כי הפסיקתא המבוקשת משנה באופן מהותי את ההסדר הממוני אשר בפסק הדין לגירושין וכי על פי הלכת בג"ץ סימה אמיר אין בית הדין מוסמך לדון בסכסוכי ממון לאחר הגירושין. המבקשת טענה כי מדובר בפסיקתא טכנית שמכוחה ישלם המשיב את התשלום החודשי של המשכנתא לידי המבקשת אשר תעבירנו למוסד הבנקאי.

הקביעה המרכזית בהלכת בג"ץ סימה אמיר היא, כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה היא תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בענין רכושי-ממוני בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו. מכאן אין להסיק, כי בכל מקרה שבו מתעורר סכסוך הקשור לתנאי הממון בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, נשללה סמכותו השיפוטית של בית הדין לדון בו. הסיטואציות שבהן עלול להתעורר סכסוך כאמור, הינן מרובות ומגוונות, ויש צורך בבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו, על מנת לבחון אם הוא מצוי בגדרי שיפוטו של בית הדין.

לענין זה אין נפקא מינא, בין אם מדובר בפסק דין שכל כולו יצירתו של בית הדין הוא, ובין אם מדובר בהסכם שנערך בין הצדדים ושקיבל תוקף של פסק דין. הלכה היא כי הסכם כאמור "נבלע" בתוך פסק הדין המאשרו ורואים את הוראותיו כאילו ניתנו על ידי הערכאה השיפוטית עצמה.

אין מחלוקת בין בעלי הדין כי אם מדובר ב"פסיקתא טכנית", אזי מסור הדבר לסמכותו של בית הדין. פסיקתא, מעצם מהותה, נועדה לסכם בקצרה את הוראות פסק הדין על מנת להקל על ביצועו, וכדי לייתר מן הרשויות את הצורך להתעמק בהבנת נבכיו של פסק הדין. אכן, מתן פסיקתא המסכמת הוראות אופרטיביות שניתנו בפסק דין, ללא שינוי מהותי, מצויה בסמכותו של בית הדין, ולו בסמכותו הטבועה.

באשר להבהרת פסק דין, אין צריך לומר כי בית הדין הרבני מוסמך להבהיר פסק דין מכח פניה של ראש ההוצאה לפועל, בהתאם לסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. אך גם מתן הבהרה לפסק דין מכח פניה ישירה של אחד מבעלי הדין, מצויה בסמכותו השיפוטית של בית הדין. בתי הדין נוהגים תמידים כסדרם להידרש לבקשות הבהרה. רק לפני ימים אחדים קבע בית המשפט העליון (בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א, טרם פורסם) כי: -

"...להבהרה - מעמד מוכר בגדר החלטותיו של בית הדין הרבני. בית דין רבני, שלא כמו בתי המשפט, מוסמך לדון מחדש בתיק שהכריע בו כבר ונתן בו פסק דין. עקרון סופיות הדיון בבתי דין רבניים כפוף לסייגים הקבועים בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג, ....

          נראה מהתקנות, כי בית דין רשאי לשנות פסק דין שנתן, ובכלל זה גם להבהירו. במקרה דנן, ההבהרה ניתנה בסמכות, בהרכב מלא תוך הכרעת דעת רוב, והישענות על פסק דין אשר ניתן על פי כל הכללים המחייבים."

כמו כן, אין זה נכון לומר כי ככלל אין לבית הדין סמכות לדון באכיפת פסק דין שניתן על ידו. על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, "לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים". על פי הפקודה האמורה מסורה לערכאות שיפוטיות "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". כך גם על פי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים כאשר קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין. הנה כי כן, על פי החוק החרות, מצויות לבית הדין סמכויות לעסוק באכיפת פסק דין שניתן על ידו.