בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי נ' שמעון לפידות

פסק דין

כללי

1.לפניי שני ערעורים שהדיון בהם אוחד: הראשון – על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד עידו מאיר דיבון – אב"ד, עו"ד דן חי ועו"ד שלמה הלר), בתיקי בד"א 80/08 ובד"א 94/08, בגדרו נתקבל חלקית ערעור המשיב על הרשעתו, תוך שנדחו ערעורי שני הצדדים על גזר דינו של בית הדין המחוזי בתל אביב, בתיק בד"מ 175/06 (על"ע 7006/09); והשני – על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד שלמה הלר – אב"ד, עו"ד בצלאל הוכמן ועו"ד אליהו שטיינר), בתיקי בד"א 70/08, בד"א 87/08 ובד"א 99/08 (תיקים מאוחדים), כמו גם בד"א 90/08 (מפאת מורכבותו של פסק הדין ותוצאותיו תפורט תמציתו בהמשך; על"ע 7016/09).

רקע עובדתי והליכים קודמים

בד"א 80/08 ובד"א 94/08

2.ראשית נבחן את התשתית העובדתית ששימשה יסוד להרשעת המשיב על-ידי בית הדין המחוזי. המשיב כרת הסכם שכר טרחה עם המתלונן ביום 2.11.03, במסגרתו קיבל על עצמו לייצגו בהליכי גבייה של המחאות שלא נפרעו ואשר נמשכו על ידי מושכים שונים בסכומים שונים. בתוך כך, העביר המתלונן למשיב מאות המחאות, בסכומים שונים – הן נמוכים והן גבוהים (של מאות אלפי ₪). אודות כמות ההמחאות, פרטיהן או טיבן, לא יכול היה בית הדין המחוזי לקבוע ממצאים שבעובדה. בגדר הסכם שכר הטרחה התחייב המשיב לשלם על חשבונו את האגרות הכרוכות בנקיטת הליכי הגבייה, תוך ששמר לעצמו את הזכות לנכות בבוא העת את סכומי האגרות מתקבולים שיקבל במסגרת הליכי הגבייה. המשיב אכן נקט בהליכי גבייה שונים בגין ההמחאות שהחזיק בידו, אף קיבל סכומים שונים כתוצאה מהליכים אלו. אולם, התברר, כי לפחות חלק מאותם סכומים שקיבל, אם לא כולם, לא הופקדו על-ידי המשיב בחשבון בנק מיוחד המיועד לפיקדונות, אלא בחשבונו הפרטי. דא עקא, שהמשיב לא ניהל כרטסת מסודרת ומפורטת שבאמצעותה ניתן היה לעקוב אחר הסכומים שיצאו ונכנסו בגין הליכי הגבייה שלו, זו למצער לא הוגשה לבית הדין המחוזי. המתלונן ביקש מהמשיב לקבל דוחות על הליכי הגבייה שננקטו ועל התנועות הכספיות שהיו כרוכות בהם, ברם הללו לא הומצאו לו או לבית הדין המחוזי. המשיב אמנם העביר סכומי כסף למתלונן, אלא שבהעדר דיווח מפורט, מלא ועדכני, לא ניתן היה לבדוק אם הסכומים שהועברו תואמים את הוראות הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים. משגבה טורא בין המשיב למתלונן, הודיע הראשון לשני על הפסקת הייצוג, אלא שלא שלח הודעות כנדרש בכל תיקי ההוצאה לפועל שפתח, ואף המשיך לקבל כספים שנגבו על-ידי לשכת ההוצאה לפועל. המתלונן שכר אפוא את שירותיו של עורך דין אחר, אשר יצר קשר עם המשיב. אך הנה, כל דרישותיו של אותו עורך דין – בכתב ובעל פה – משך תקופה ארוכה – הושבו ריקם. התיקים לא הועברו, הדוחות לא נמסרו.

3.לאור האמור, הרשיע בית הדין המחוזי את המשיב בביצוע עבירות משמעת, לפי סעיפים 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "החוק"), על-פי הפירוט הבא: עבירות על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) תשמ"ו – 1986 (להלן: "כללי האתיקה") – סעיפים 13, 39, 40, 42, 43 ו-44; ועבירות על החוק – סעיפים 53, 54 ו-61(3). בנסיבות אלו, גזר בית הדין המחוזי על המשיב את העונשים הבאים: 6 חודשי השעיה בפועל; 6 חודשי השעיה על תנאי, שלא יעבור עבירות דומות לאלו בהן הורשע במשך 3 שנים ממועד מתן גזר הדין; תשלום הוצאות למתלונן בסך של 5,000 ₪; ותשלום הוצאות לוועד המחוזי בסך של 5,000 ₪.

4.בפסק דינו קבע בית הדין הארצי, בדעת רוב (עו"ד שלמה הלר ועו"ד דן חי), לאחר עיון בכל הפרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו בבית הדין המחוזי, כמו גם בדיקת כל המוצגים שהוגשו, שהשתרעו כולם על פני מאות עמודים, כי "ביה"ד קמא ניתח היטב את כל החומר הרב שעמד לרשותו. בהכרעת דינו המפורטת של ביה"ד קמא כלולה סקירה מפורטת של העדויות שהיו בפניו ושל המסמכים השונים, אשר רובם לא היו רלבנטיים לשאלות נשוא הדיון, ולמרות שאינני מסכים עם חלק ממסקנותיו וכי יש לזכות את המערער (המשיב), לפחות מן הספק, בחלק מן האישומים, דעתי היא כי יש להותיר את העונש שנגזר על המערער (המשיב) על ידי ביה"ד קמא על כנו" (סעיף 6 לפסק הדין). עוד קבע בית הדין הארצי, כלהלן:

"אציין גם כי ביה"ד קמא התרשם התרשמות בלתי אמצעית מעדותו של המערער (המשיב), וביה"ד קמא נותן ביטוי מלא להתרשמותו השלילית במסגרת הכרעת דינו. מקריאת הפרוטוקולים והמסמכים הרבים שהוגשו, נראה כי היה יסוד רב להתרשמותו השלילית של ביה"ד קמא מעדותו של המערער (המשיב), מהשקפתו ויחסו לעבירות המשמעת שהואשם בהם ומדרך ניהול הדיון מטעמו. מהפרוטוקולים של הדיון עולה כי ביה"ד קמא ניסה פעמים רבות להוביל את המערער (המשיב) ואת בא כוחו לפסי הדיון הרלבנטיים, אך ללא הועיל".

(שם)

5.עם-זאת, הסתייג בית הדין הארצי מהכרעת דינו של בית הדין המחוזי בשני נושאים: הראשון – הרשעת המשיב בעבירת תשלום הוצאות לקוח; והשני – הרשעתו בעבירת שליחת היד.

6.באשר לעבירת תשלום הוצאות הלקוח צוין, כי בנסיבות העניין קיים בסיס לטענת המשיב כי הייתה לו סיבה טובה לצפות לכך כי האגרות ששולמו על ידו לפתיחת תיקי ההוצאה לפועל יוחזרו לו תוך זמן סביר. לפיכך, למצער מחמת הספק, זוכה המשיב מהעבירה לפי סעיף 44 לכללי האתיקה (סעיף 7 לפסק הדין).

7.לגבי עבירת שליחת היד הודגש, כי בית הדין המחוזי לא התייחס במלוא כובד הראש לדו"ח רואה החשבון שהוגש כראיה מטעם המשיב (סומן כמוצג בי"ד/1; סעיף 8-9 לפסק הדין). והנה, הגם שעסקינן בדו"ח סקור ולא מבוקר ומאושר כנדרש, יש להתייחס אליו ברצינות הראויה. עיון בדו"ח זה ובהסכם שכר הטרחה שנחתם בין המשיב למתלונן, המלווה בהבנה של טכניקת הגבייה בהוצאה לפועל, שעה שבית הדין המחוזי נמנע מקביעת ממצא כלשהו בעניין זה, מגבש ספק שמא כלל לא שלח המשיב ידו בכספי המתלונן (סעיף 10 לפסק הדין).

8.עוד קבע בית הדין הארצי לעניין עבירה זו, כי אין די בעיכוב המחאות, ללא שימוש בהן, כדי לבסס יסודות עבירת שליחת היד; כי הגם שביצוע התשלום למתלונן באמצעות המחאות דחויות, ואי העברת כספים שנתקבלו מההוצאה לפועל למתלונן לאחר שחדל המשיב לייצגו, אכן מצדיקים הרשעת המשיב בעבירה של שליחת יד, הראיות מלמדות כי מדובר בסכומים שאינם משמעותיים – נתון שיש להביאו בכלל חשבון לצורך גזירת העונש; וכי למרות שאי ניהול כספי לקוח בחשבון נפרד הנו בגדר עבירה משמעתית חמורה (לה ייחדו כללי האתיקה את סעיף 39), הרי שעדיין, כל עוד לא הוכח שהכספים שימשו בפועל את עורך הדין, אין בה, כשלעצמה, משום שליחת יד.

9.חרף הסייגים הללו, הטעים בית הדין הארצי כי אף בהרשעותיו האחרות של המשיב די "כדי להצביע על דרך התנהלות כוללת הסוטה סטיה חמורה מהנורמה המושרשת בכלל ציבור עורכי הדין בישראל" (סעיף 11 לפסק הדין). זאת ועוד: גם לדידו של בית הדין הארצי, הפר המשיב את חובות הדיווח שחלות עליו, שעה שלא החזיק במשרדו כרטיסיית לקוח מסודרת בעניינו של המתלונן. שאר קביעותיו של בית הדין המחוזי נותרו בעינן.

10.בנסיבות אלו, נדחה ערעור המשיב על הכרעת הדין, למעט, כאמור, בסוגיית תשלום הוצאות המתלונן (לאורה זוכה מהרשעתו בעבירה לפי סעיף 44 לכללי האתיקה). בתוך כך אף הוצע שלא להתייחס למשיב כמי ששלח ידו בכספי המתלונן באופן מכוון, מתוך ידיעה וכוונה תחילה, זאת למרות שהיה עליו לדעת שדרכו תוליך בסופו של יום לעיכוב כספיו שלא כדין. יחד-עם-זאת הוחלט, כי בנסיבות העניין אין מקום לקבל את ערעורי הצדדים על גזר הדין, עת שיקולי בית הדין המחוזי לעונש נמצאו סבירים בהחלט, והללו, אפוא, נדחו.

עד כאן דעת הרוב.

11.בדעת המיעוט של אב בית הדין, עו"ד עדו מאיר דיבון, נקבע כי בנסיבות העניין אין שום הצדקה לקבל את ערעורו של המשיב על הכרעת הדין. ודוק: "אף דעת הרוב אינה סותרת את ממצאי וקביעות ביה"ד קמא, אשר מעוגנים היטב בכלל הראיות שבאו בפניו" (סעיף 12 לפסק הדין). בתוך כך הודגש, כי עסקינן בגביית שיקים ארוכת טווח ובסכומים נכבדים, מבלי שהמשיב ניהל חשבון מסודר בעניינם. המשיב לא דיווח למתלונן על כספים שגבה עבורו, הפקידם בחשבונו הפרטי, ונהג בהם כבשלו. לפיכך, אין כאן מקום לטענות קיזוז כלשהן, עת עיכב המשיב כספי המתלונן שלא כדין ואף שלח יד בכספי לקוחו.

12.אין בכוחו של דו"ח רואה החשבון שהוגש לבית הדין המחוזי מטעם המשיב כדי להרים את נטל הראיה שלאו "שליחת יד" בכספי המתלונן לפנינו. והנה, ככל שאכן ניתן להסתמך על אותו הדו"ח אזי מלמד הוא קטגוריה אודות המשיב. ודוק: הדו"ח, כשלעצמו, כלל אינו בר-סמכא, אף סימני שאלה רבים בצדו. עיון בו לא מלמדנו מהם סכומי הגבייה הכוללים בתיק ההוצאה לפועל של כל לקוח, מהן האגרות ושכר הטרחה בגינו וכיו"ב. זאת ועוד: מן הדו"ח אף משתמעות עובדות אבסורדיות בעליל, למשל, כי מתוך גביה בסך של 129,559 ₪ יוותרו בידי המשיב 133,707 ₪, ומכאן המתלונן לא רק שלא יקבל מאומה הימנה, אלא שגם יהא עליו לשלם לו מכיסו אלפי שקלים נוספים (סעיף 15(ב) לפסק הדין).

13.עוד נקבע בפסק הדין, כי פרשנותו של הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים (אליבא דדעת הרוב) אינה מתיישבת עם אומד דעתם או עם תכליתו. יוזכר, כי המשיב לא דיווח למתלונן משך שנים אודות הכספים שקיבל עבורו, ניהל תיקים רבים בעלי ערך כלכלי משמעותי, ולכן אין לשעות לטענת שכחה או אך אי שימת לב. הנה-כי-כן, אין מנוס אלא להותיר את הכרעת הדין בעניין עבירת שליחת היד על- כנה.