בישר נ' א.ח.שיווק בננות בע''מ ואח'

פסק דין

התביעה וטענות הצדדים

התובע, יליד 1955, נהג משאית, נפגע ביום 5/8/04 שעה שעבד בפירוק סחורה בארגז האחורי של המשאית. לטענתו במהלך הפריקה התדרדרה מלגזה ידנית שהיתה על הארגז, כשהיא עמוסה סחורה לעברו והוא נאלץ לקפוץ מהמשאית כדי להימנע מהפגיעה. כתוצאה מהקפיצה נפל על הארץ ונחבל בברך. בעת התאונה היה הרכב מוּנָע ולאחר הפריקה היה התובע אמור להמשיך בנסיעתו.

התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10%.

תאור התאונה אינו שנוי במחלוקת למעט טענת הנתבעות 2 לפיה התובע לא קפץ, כטענתו, כי אם נפל. (להבחנה ונפקויותיה אתייחס בהמשך).

התובע טוען כי התאונה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וכי על המעביד (בכובעו כבעל הרכב) והמבטחת בביטוח חובה/נתבעת 2, לפצותו. לחלופין, ואם יקבע בית המשפט כי הארוע לא מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, עותר התובע לחייב את המעביד והמבטחת בחבות מעבידים/נתבעים 1,3 ע"פ פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בגין עוולת הרשלנות.

התובע טוען כי התאונה הינה תאונת דרכים, הואיל וארעה תוך ירידת התובע מהרכב, למרות שארעה גם תוך פעולת הפריקה. בנסיבות אלה בהן מדובר בתחרות בין דרכי השימוש המותרות לחריג הממעט, גובר לטענתו השימוש על החזקה הממעטת של טעינה ופריקה לפי ההלכה שנקבעה ברע"א 418/03 אוסם נ' תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב (ניתן ב-13/12/04) (להלן: "אוסם").

לחלופין, וככל שהארוע אינו ת"ד, טוען התובע לעניין אחריות הנתבעת 1 כי היא ידעה שהתובע פורק סחורה בזמן שהמשאית עומדת במדרון ולא תדרכה אותו בהתאם. בנוסף הוא טוען כי נשלח לפרוק סחורה במשקל כבד מצויד במלגזה ידנית ללא סטופר שהיה יכול למנוע את ההתדרדרות. כל אלו מהווים התרשלות של הנתבעת 1 ואי נקיטה באמצעי בטיחות שהיה עליה לנקוט כמעביד סביר.

הנתבעות 1 ו-3 טוענות כי התאונה מהווה תאונת דרכים ולכן דין התביעה נגדן להדחות. ככל שיקבע שחוק הפיצויים לא חל, טוענות הנתבעות 1,3 כי אין להן אחריות לקרות התאונה שארעה באשמתו הבלעדית של התובע, זאת הואיל והתובע לא היה אמור להיות בארגז המשאית בזמן הפריקה בהתאם להוראות הריבוע הכחול. בנוסף או לחלופין נטען כי התובע עובד ותיק ומיומן ויש להטיל עליו אשם תורם בשיעור ניכר.

הנתבעת 2 טוענת כי יש פער עובדתי בעדותו במשטרה שניתנה 3 ימים אחרי התאונה לגרסתו בכתב התביעה ולתעודת חדר מיון – לפי גרסה אחת נפל התובע מארגז המשאית באופן בלתי מכוון כשניסה להתחמק מהסחורה שנפלה לכוונו, ואילו בגרסה השנייה הוא קפץ מהארגז. הנתבעת טוענת שסיפור הקפיצה נולד לצורך הגשת התביעה וניסיון החלת חוק הפיצויים על התאונה. אין חולק שבעת התאונה עסק התובע בפריקת המטען כשהרכב עומד ולכן חל לדעתה החריג המוציא את הארוע מתחולת שימוש ברכב מנועי. אמנם בפרשת אוסם נקבע כי אם נפגע התובע במהלך ירידה מרכב, שימוש זה גובר על השימוש של פריקה ומדובר בתאונת דרכים, ברם החוק מדבר על "ירידה" מרכב ולא "נפילה" ממנו. ירידה הינה פעולה מתוכננת. במקרה דנן התובע נפל ולכן לא היה שימוש מוכר של ירידה מרכב ומכאן שלא מדובר בתאונת דרכים.

דיון והכרעה- האם תאונת דרכים?

ההכרעה בתביעה מחייבת קביעה אם התאונה מהווה תאונת דרכים שחוק הפיצויים חל עליה אם לאו. הסיטואציה העובדתית מעוררת קושי משפטי בשל העובדה שמצד אחד היא מקיימת לכאורה את אחת מדרכי השימוש המוכרות (ירידה מרכב) למטרות תחבורה, ומצד שני אין ספק כי ארעה תוך כדי טעינה ופריקה שבמסגרת החזקה הממעטת.

לצורך הסיווג המשפטי וההכרעה "בתחרות בזירת השימוש" ראוי לקבוע את הממצאים העובדתיים באופן מדויק.

התובע טוען בתביעתו ומעיד בתצהירו (ת/1) כהאי לישנא: " ביום 5/8/04, בשעה 10:30 או בסמוך לכך, בזמן שעבדתי בפירוק סחורה בארגז האחורי של המשאית בה נהגתי, עת עמדה המשאית במדרון, התדרדרה לעברי מלגזה ידנית עמוסה בסחורה, נבהלתי מהמלגזה המתדרדרת לעברי ונאלצתי לקפוץ מהמשאית, כתוצאה מכך נפגעתי בברך שמאל"

נתבעת 2 טוענת כי הגרסה הראשונית, הספונטאנית והאמיתית היא זו שרשומה בגיליון חדר המיון (נ/1) בה נרשם : "נפל מהאוטו בזמן עבודה" והטופס הודעה על תאונה למשטרה (נ/2) שם נרשם "נפלתי על האספלט". לטענתה הגרסה שונתה לקפיצה (במקום נפילה) מאוחר יותר ובמטרה להפוך את הפעולה לפעולה רצונית של ירידה מרכב ולהכניסה לגדר "שימוש ברכב מנועי".

אני דוחה טענת הנתבעת 2 בענין זה.

התובע העיד נחקר, הסביר ולא נסתר כי סדר הפעולות הכרונולוגי היה הידרדרות המלגזה הידנית, קפיצה מהרכב, נפילה על האספלט. כלומר הנפילה על האספלט לא ארעה כתוצאה ממעידה בהיותו על הרכב אלא כתוצאה מנחיתה לא טובה שעה שהחליט לקפוץ. גרסת התובע עקבית למן הרגע הראשון. נכון כי בתעודת חדר המיון נרשם בלקוניות "נפל מהאוטו בזמן עבודה" ברם זוהי ממילא לא גרסה שמתיימרת לפרט את מלוא השתלשלות הענינים והסדר הכרונולוגי אלא את האלמנטים החשובים מבחינת רישום המתחייב בחדר מיון- נפילה מרכב. בהודעה שנגבתה ממנו במשטרה ביום 9/8/04, (נ/2), 4 ימים אחרי התאונה (ובעת שטרם היה מיוצג) נרשם מפיו: "המשטח עמד ליפול, אני ניסיתי לברוח ממנו ונפלתי על האספלט" משמע לא נפל סתם אלא במהלך נסיון לברוח. ההודעה הראשונה של המעביד (ת/2) נמסרה ב-11/8/05 ושם נרשם "קפיצה מאוטו בזמן עבודתו נפלתי ונחבלתי ברגל שמאל".

אני לא חושדת בתובע, בכל הכבוד, שהיה כה בקיא בדקדוקים משפטיים, הבחנות דקיקות ופסיקת בית המשפט ב"אוסם" והפסיקה שאחריה שמבחינה, על פי הטענה, בין קפיצה ממשאית המהווה פעולה רצונית למעידה ממשאית שאיננה רצונית, וממילא, לדעתי התובע כלל לא שינה גרסתו והיה עקבי בכל הודעותיו.

הוכחה נוספת לכך שהתאונה ארעה כתוצאה מקפיצה (מכוונת) ולא במעידה היא אופן הדגמת התאונה כפי שערך בבית המשפט. ע"פ הדגמתו הוא קפץ עם הפנים החוצה ונפל על הברך. נפילה עם הפנים קדימה מתיישבת רק עם קפיצה מכוונת זאת הואיל וכשהיה על הארגז של המשאית היה עם פנים לכוון הסחורה שבתוך הארגז ומשך את הג'ק אחורה ומכאן שאם היה מועד ונופל היה זה עם הגב החוצה. העובדה שנפל עם הפנים החוצה ונפגע בברך מתיישבת עם קפיצה מכוונת כדי להימנע מהפגיעה, בדיוק כפי שהעיד.

אני מקבלת, אפוא, את גרסתו העובדתית של התובע כמהימנה וקובעת כי נפילתו על האספלט היא תוצאה של נחיתה מקפיצה מכוונת מהמשאית.