בירנבאום ואח' נ' שיינפלד

פסק דין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בנתניה, לפיו נדחתה תביעת המבקשים להשבת תשלומי ארנונה ודמי ועד בית, בהם חבה, כך על פי הנטען, המשיבה, ואשר שולמו על ידם.

רקע פסק הדין הינו הסכם שכירות בו התקשרו הצדדים, לפיו שכרה המשיבה את דירת המבקשים. קודם חתימת ההסכם האמור, הושכרה הדירה על ידי המבקשים למשפחת המשיבה כשבאופן פורמלי נחתם ההסכם בתחילה ע"ש הורי המשיבה וואח"כ ע"ש סבתה ז"ל. סה"כ התגוררה המשיבה ומשפחתה בדירת המבקשים משך 6 שנים.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, פינתה המשיבה את הדירה והותירה בה חובות ארנונה וועד בית בסך כולל של 6,013 ₪ (5373.5 ₪ - ארנונה + 640 ₪ ועד בית), זאת לאחר שהתגוררה בה עם משפחתה משך 6 שנים. במקור נערך כאמור הסכם השכירות ע"ש הורי המשיבה, אשר ביקשו להעביר את חוזה השכירות על שם הסבתא (שהתגוררה אף היא בדירה) זאת לצורך קבלת זכאות להנחות תושב ותיק במיסי העיריה. לאחר פטירת הסבתא, נתבקשו המבקשים להמשיך את הסכם השכירות עם המשיבה. אין מחלוקת כי במהלך כל תקופות השכירות, בין אם היה החוזה רשום פורמלית ע"ש הורי המשיבה, בין ע"ש סבתה ובין על שמה, התגוררה כל המשפחה יחד בדירה.

להשלמת התמונה יצויין, כי כתב התביעה כלל בתוכו חוב עבור מים, ואולם זה אינו חלק מבקשת רשות הערעור והוא הוסדר פסק דינו של בית המשפט קמא.

4. לטענת המבקשים בכתב תביעתם, נדרשו הם כארבעה חדשים קודם סיום השכירות לאישור עיריה עבור לשכת רשום המקרקעין. פנייתם לעיריה לא נענתה והסתבר כי עם פטירת הסבתא כשנה קודם לכן, לא הוסב רישום הנכס בעיריה על שם המשיבה אלא על שמם של המבקשים. בנסיבות אלה ונוכח חובות ארנונה הרובצים על הנכס, סירבה העיריה להמציא האישור המבוקש, והם נאלצו לשלם את סכומי החוב אשר המשיבה מסרבת להשיבם לה, על רקע מחלוקת עם העיריה, בשל אי קבלת ההנחה מהעיריה לה היא היתה זכאית. כן הסתבר כי המשיבה סירבה לשלם את דמי ועד הבית, גם כן על רקע מחלוקות שבין המשיבה לועד הבית.

5.המשיבה לא חלקה על ההסכם או על עובדת קיומה של המחלוקת אל מול העיריה ואל מול ועד הבית. לטענתה בכתב ההגנה שהגישה, לא עודכנה הנחת אזרח ותיק בעיריה ובהמשך למגעיה עם העיריה נאמר לה שהשומה מוקפאת. על כן, לא היה על המבקשים להזדרז ולשלם את הסכומים השנויים במחלוקת, אשר ממילא, כך טענה המשיבה, לא הועברו על שמם והם רשומים על שם המשיבה ומשפחתה, והיה עליהם לפנות למשיבה לפני ביצוע התשלום, שנעשה על דעת עצמם. משכך, ומשפעלו המבקשים על דעת עצמם, נטלו סיכון ואין להם להלין אלא על עצמם.

בית המשפט קמא קבע כי אכן אין מחלוקת שנצבר חוב ארנונה, ואולם לשיטת המשיבה "הוקפא" הטיפול בו בשל מו"מ שבינה לבין העיריה, עם זאת מצא שלא הוצגה לפניו תשתית ראייתית ברורה על תקופות החיוב נשוא ההסכם שכן ההסכם בין המבקשים לסבתא לא הוצג ותקופת השכירות בו לא נחשפה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קמא, כי משלא הוצג סימוכין כי התשלום אותו שילמו המבקשים נוגע בהכרח לתקופת החזקה של המשיבה, לא מן הנמנע שנובע כולו מתקופת השכירות של הסבתא ומשכך לא הוכחה התביעה. עוד קבע בית המשפט קמא כי עפ"י הפסיקה לא חלה על המבקשים לסלק את כל חוב הארנונה הרובץ על הנכס לצורך קבלת אישור העברה בטאבו, אלא את חובם שלהם בלבד.

באשר לחוב ועד הבית, הציגו המבקשים קבלות לתשלום דמי ועד לחדשים אוגוסט-דצמבר 2011, תקופה שבה חלה חובת התשלום המלא על המשיבה, בסכום של 825 ₪ ואולם תבעו סך של 640 ₪ בלבד, אותו יחסו למשיבה. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי לא ברור על פי איזה תחשיב נעשה כן, מה עוד שהוכח כי בין לבין שילמה המשיבה למבקשים סך של 480 ₪, ולפיכך דחה גם סעיף זה בתביעתם.

7.תמצית טיעוני המבקשים בבקשתם לפני היא, כי ביהמ"ש קמא קבע קביעות עובדתיות הסותרות את הראיות שהוצגו לפניו. לגופו של עניין טוענים כי המשיבה נמנעה מלהעביר את שם המחזיק בעיריה על שמה, זאת על מנת שתוכל להמשיך ולקבל את הנחת האזרח הותיק לה לא היתה זכאית עוד. המבקשים מדגישים כי לא שילמו את חובות הארנונה וועד הבית שנצברו על שמה של הסבתא אלא רק אלה שנצברו לאחר פטירתה. מכל מקום אין חולק שהמשיבה התגוררה בדירה משך כל שנת 2011 ועל כן ממילא חייבת היא בתשלום הארנונה ודמי ועד הבית, וזאת עפ"י אישור הארנונה ששולם ושאף עליו לא יכולה להיות מחלוקת כי מתייחס לתקופת מגורי המשיבה בדירה.

זאת ועוד, ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המבקשים באשר לחוב המים, על אף שהיה כלול באותו אישור של חוב הארנונה, תוך הפרדה לא ברורה בינהם. משקיבל ביהמ"ש את תביעת המבקשים באשר חוב המים המתייחס לתקופת האישור, ממילא היה עליו לקבל גם את אישור הארנונה המופיע באותו אישור עצמו.

המבקשים טוענים כי שגה ביהמ"ש בקובעו כי לא היתה חובה על המשיבה להעביר את הרישומים בעיריה על שמה, שכן חובה זו הוסכמה בין הצדדים מפורשות בסעיף 14 ג' להסכם השכירות שצורף כנספח א' לכתב התביעה. לעניין זה טוענים המבקשים כי לו היתה המשיבה עומדת במחויבותה האמורה, לא היו הצדדים נזקקים כלל לתובענה, שלא היתה נולדת כלל בהעדר חוב.

8.בהחלטתי מיום 19.6.13 נתבקשה תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור בתוך 15 יום. ביום 20.6.13 הומצאה הבקשה וההחלטה לב"כ המשיבה. עם הודעתו כי לא מייצג הוא עוד אותה, הומצאו הבקשה וההחלטה ביום 24.6.13 ישירות למשיבה. על אף ההחלטה האמורה, לא הגישה המשיבה כל תגובה, לא במועד שהיה קבוע לכך ולא בכלל. בנסיבות אלה ניתנת החלטה זו בהתאם לסמכותי לפי תק' 410 לתקסד"א.

9.ער אני להלכה הנוהגת, לפיה נוכח מהותו של ההליך ותכליתו, ניתנת זכות ערעור במשורה ובמקרים חריגים. עם זאת, לאחר שעיינתי בבקשה, תיק בית המשפט קמא, בכתבי הטענות בו על נספחיהם, בפרוטוקול הדיון ובפסק הדין מושא הבקשה, דעתי היא כי בעניין שלפני מתקיים החריג המאפשר התערבות ערכאת הערעור, וכי נפלה טעות בקביעת בית משפט לפיה המבקשים לא הרימו את נטל הראיה המוטל עליהם. להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית כאשר נמצאה טעות בפסה"ד, ר' למשל ע"א 5711/08 פרטוק נ' סול תורגמן, (17.3.09); ע"א 2254/09 צ.נ. בנייני איכות בנתניה בע"מ נ' עו"ד גונן קסטנבאום, (3.1.11).

נוכח האמור החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה לגופה עפ"י הרשות שניתנה.

10.משאין מחלוקת בין הצדדים כי המשיבה התגוררה בדירה משך כל התקופה שבמחלוקת (ולמעשה משך 6 שנים לרבות בזמן שהסבתא ז"ל התגוררה בה), וכן אין מחלוקת שחוב ארנונה, ככל שקיים כזה חל על המחזיק בדירה ולא על המשכיר, זאת הן כמקובל עפ"י דין והן בהתאם להוראות סעיף 14 (א) להסכם השכירות שבין הצדדים דנן, לא סביר בעיני, כי בשל מחלוקת שבין המשיבה לעיריה בדבר הנחות כאלה או אחרות, יהיו המשכירים שבויים כבני ערובה ולא יוכלו לקבל אישור העברת זכויות לו הם זכאים, עד שיואילו הצדדים – המשיבה מזה והעיריה מזה, להסדיר ענייניהם.

11.אינני מקבל לעניין זה את הטענה כי על המבקשים חלה האחריות בשל העובדה שהזדרזו כביכול לרוץ ולשלם לעיריה את החוב השנוי במחלוקת, וכי העיריה הטעתה את המבקשים באי נכונותה ליתן אישור לטאבו עד שיוסדר החוב, בעת שלא היתה רשאית לעשות כן. המבקשים אינם אמורים לנהל מו"מ עם העיריה או עם המשיבה, ולהיות נתונים ללחצים ולסיכונים שאינם נוגעים כלל אליהם. בעניין זה סבורני, כי ככל שקיימת מחלוקת בין המשיבה לעיריה בדבר אי קבלת הנחת תושב ותיק, היה עליה לשלם את הנדרש אף אם תחת מחאה, ולתבוע את העיריה להחזר כספי, ולא להעמיד את המשכירים לפני שוקת שבורה, באי יכולת לקבל את האישור המגיע להם מהעיריה לצורך העברת זכויות בשל חוב לא להם, ואולי אף לסכן בכך עיסקה בה התקשרו או תשלום פיצוי מיותר בגין אי העברת הזכויות במועדן.

כמובן לא נכון גם להעמיד את המבקשים בסיכון לפיו עם עזיבת המשיבה את הדירה כפי שנעשה בפועל, יוותר חוב על שמם, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף והם יאלצו לכתת את רגליהם ואולי אף לשלמו מכיסם כדי להסדירו.

12.משנה תוקף יש לדבר, משנאותו המבקשים, לבקשת משפחת המשיבה ולטובת ענייניה בלבד, לערוך את החוזה באופן פורמלי עם הסבתא ולא עם כלל הדירים בדירה (ובכלל זה המשיבה כמובן), זאת על מנת שמשפחתה של המשיבה תוכל לקבל הנחה ככל שמגיעה לה כזו מהעיריה, ולאחר פטירת הסבתא ז"ל, לערוך את ההסכם, שוב לבקשת משפחת המשיבה ומשיקוליה באופן פורמלי עם המשיבה בלבד, כשהמשיבה נמנעת מלהעביר את רישום המחזיק בעיריה על שמה וזאת בניגוד להתחייבותה המפורשת בסעיף 14 (ג) להסכם שבין הצדדים. עתה, תחת הכרת תודה למבקשים שנענו לבקשות משפחת המשיבה, מעלה המשיבה טענות פורמליות שונות בדבר היריבות הפורמלית שבינה לבין המבקשים, טענות שראוי היה שלא יועלו בנסיבות היחסים דנן וספק אם מתיישבות הן עם חובת תום הלב החלה עליה.

13.מעיון בנספחים שצורפו לכתבי הטענות נראה כי המבקשים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי ברישומי העיריה קיים חוב הרשום על שמם והמתייחס לתקופת מגורי המשיבה ומשפחתה (נספח א' לכתב התביעה, שבו מפורט סכום החוב לרבות פירוט בכתב יד של פקידת העיריה באשר לתקופת החוב). לעניין זה סבורני כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא בקביעתו לפיה עומדת למבקשים זכות תביעה כנגד עזבונה של הסבתא או יורשיה (ס' 8 (א) (6) בעמ' 5 לפסה"ד). במכלול המפורט אין להעביר נטל זה על המבקשים. זכות זו להסדיר את החוב אל מול העזבון או יורשיו (משפחת המשיבה) הייתי מותיר בידי המשיבה שהתגוררה בדירה אף היא כאמור בזמנים הרלוונטים, אשר תוכל לפעול בעניין בהתאם להבנתה, בין בדרך של תביעה ובין באופן ישיר מול משפחתה.