ביריוטי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת מ' קסלסי), אשר הרשיעה את המערער לאחר שמיעת ראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

בית המשפט קמא הטיל על המערער קנס בסך 2,500 ₪, פסל את רישיון הנהיגה שלו למשך 3 חודשים, הטיל עליו 5 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וחייבו, בהסכמתו, לבצע 100 שעות שירות לתועלת הציבור (השירות לתועלת הציבור נועד להקל עם המערער לעניין תקופת הפסילה).

נגד המערער הוגש כתב אישום לפיו בעת שנהג באוטובוס אגד, נהג ברשלנות, כאשר עצר את האוטובוס בצד ואסף נוסעים לרכבו.

נטען, כי המערער לא נקט אמצעי זהירות להבטחת שלומו של כל אדם הנמצא בסמוך לרכב והחל בנסיעה, כאשר המעורב, יהודה אשור, ניסה לעלות לאוטובוס והמערער סגר עליו את דלתות האוטובוס.

בסיפא של כתב האישום נטען, כי רשלנות המערער התבטאה בכך שהסיע את האוטובוס מבלי שנקט באמצעי זהירות להבטחת שלומו של כל אדם הנמצא בסמוך לרכבו ובכך גרם לתאונת דרכים בה נחבל המעורב בגופו, חבלה של ממש (שבר בצלעות, אושפז למשך 3 ימים).

הוראות החיקוק שיוחסו למערער היו גרימת נזק לרכוש או אדם, רשלנות, בטיחות בנסיעה וחבלה של ממש.

ב"כ המערער טענה, כי לא הוכחו רכיבי העבירה מבחינה עובדתית, כי בית המשפט קבע נורמה חדשה בהטילו אחריות בלתי אפשרית על כתפי נהגי אוטובוס וכי לא היה מקום לקבל את עדותו של המתלונן.

ב"כ המערער הוסיפה, כי לא מצאה ולו פסק דין אחד בו הורשע נהג בעבירה בניגוד לסעיף 79(ב) לתקנות התעבורה "כאשר נוסע עלה לאוטובוס, בניגוד למקרים בו נוסע ירד מהאוטובוס, שאז מוטלת חובה על נהג לוודא כי אומנם סיים הנוסע את ירידתו".

ב"כ המערער הוסיפה, כי הותרת פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו: "תוביל לתוצאה עגומה, בה למעשה לא יוכל נהג האוטובוס לסגור את דלתות רכבו לעולם, שעה שעומדים נוסעים במרחק מה ממנו כבמקרה דנן".

למרות הניסיון לשוות לתיק זה עניין עקרוני, הרי שבסופו של יום, מדובר בערעור כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא.

אוסיף ואומר, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא הינה נכונה ואינני רואה כל פסול בכך שאחריות נהגי האוטובוס תחול גם על נוסעים העומדים בתחנה והמבקשים להיכנס לאוטובוס.

במקרה דנן, מדובר במעורב בן 78 אשר העיד כדלקמן:

"רציתי ללכת לקופת חולים...עליתי לאוטובוס, היו עוד אנשים שהוא לא הכניס אותם. עליתי בדלת הראשונה, הוא היה ממהר וסגר את הדלת עלי. אני לא זוכר איך זה היה בדיוק. הוא סגר עלי, צעקו לו אנשים בפנים, הוא פתח את הדלת, מהלחץ של הדלת נפלתי על הברזלים של העירייה. הוא אפילו לא ביקש ממני שהוא יעזור לי לעלות, עליתי בכוחות עצמי, ישבתי לבדו, פתאום הרגשתי רע מאוד, לא יכולתי לשבת, רציתי לרדת, הייתי באותו רגע כמו משוגע, לקחתי ממנו את כל הפרטים" (עמ' 2, שורות 19-24 לפרו' בית המשפט קמא).

לשאלת בית המשפט, השיב:

"הוא התחיל לנסוע, מהלחץ של הדלתות נפלתי, האוטובוס זז מהמקום ונעצר אחרי שאנשים צעקו. כמה מטרים הוא נסע" (עמ' 5 שורות 26-27 לפרו' בית המשפט קמא).

ב"כ המערער התייחסה בהרחבה לאמור בתקנה 79(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 הקובעת כהאי לישנא:

"הנוהג רכב לא יסיע אותו ולא ימשיך בהסעתו, אלא אם דלתותיו סגורות וננקטו כל שאר אמצעי הזהירות להבטחת שלומו של נוסע ושל כל אדם הנמצא בסמוך לרכב".

כפי שקבע בית המשפט קמא, על המערער היה להבטיח גם את שלומם של אנשים הנמצאים בסמוך לאוטובוס ואסור לו היה לו לסגור את דלתות האוטובוס בטרם בדק שאין אדם העומד במקום ובוודאי ובוודאי שהיה צריך לבדוק ולוודא שאין אדם המבקש להיכנס לאוטובוס.

בית המשפט קמא התרשם, כי המעורב דובר אמת "מה שלא ניתן לומר על הנאשם, אשר ניסה באופן בולט להרחיק עצמו מכל אשמה".