בירור ייחוס כהונה וחשש חללות

א.      רקע עובדתי

המבקש, שאמו עלתה מארגנטינה ונפטרה, פנה לביה"ד לבירור יהדות ביום כ"ד שבט התשע"ו (3.2.2016). התקבלה חוו"ד מהרב בירנבאום שהמבקש הוא יהודי, אך מכיון שהתיעוד אינו מושלם כל צרכו והמבקש הוא שומר תומ"צ מומלץ לעשות גיור לחומרא לצאת מכל ספק. בדיון שלהלן לא התייחסנו לשאלת יהדותו של המבקש, שהתבררה כוודאית^[1].

אולם, בדיון ביום כ"ו בניסן התשע"ו (04.05.2016) מסר המבקש שאחיו הגדול (מהאם) אמר לו שנולד לאב נכרי בארגנטינה. הצהרה זו עוררה ספק בכהונתו של המבקש, ואף הוא כשומר תו"מ ביקש את הכרעת בית הדין בשאלת כהונתו. ראוי לציין, שהמבקש ואביו לא נהגו בהלכות כהונה כל שהם, לא בנשיאת כפיים ולא בעלייה ראשון לתורה, וכדומה. רק לאחרונה המבקש ביקש להתחזק ולחזור לכור מחצבתו, בקיום תורה ומצוות, וזה מה שהביאו לפתחו של בית הדין, בשאלת כהונתו.

ב.      הספקות שמעוררת נאמנותו של האח הגדול

אם נקבל את אמירתו של האח מארה"ב שאביו הינו גוי, ממילא נפסלה האם לכהן מבעילתו של הגוי, וכשהתעברה מאבי המבקש הכהן היה זה בהיותה פסולה לכהן, ולכן המבקש הינו חלל.

אולם, יש לנו לדון הרבה, האם יש בדברי האח כדי להוציא את המבקש מ"חזקת כהן" (ראה להלן), וזאת מכמה אנפין, וכמו שנבאר.

ריש מילין, האם עד אחד נאמן לפסול אישה לכהונה? בכלל זה, האם העובדה שמדובר בבנה שהוא קרוב, האם זה גורע? וכן, האם גם לאחר שנישאת נאמן לפסול את בניה ולהפכם לחללים?

כמו כן, יש לדון, האם הנאמנות שנותן המבקש באחיו יש בה כדי לחזק את נאמנות העד?

להלן, נביא חלק ממה שכתבנו בס"ד בפסק דין אחר בעניין זה.

ג.        האם עד אחד נאמן לפסול אישה לכהונה?

בתוס' רי"ד (קידושין סו ע"א סוד"ה איבעיא) משמע דעד אחד אינו נאמן לפסול לכהונה, שכך כתב: "ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערווה, וכדמוכח בשמעתין". וכוונתו, ממה דאיתא התם: "שבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים", עיי"ש. וכן הוא בריטב"א (שם בד"ה רבא אמר). וכשיטה זו הוכיחו בשב שמעתתא (ש"ו פט"ו) ובאור שמח (פט"ז מהל' סנהדרין ה"ו), ממה דאיתא במשנה (קידושין סד ע"א) שאין האב נאמן לומר על בתו שנשבית ופדיתיה לפוסלה לכהונה, ואי עד אחד נאמן לפוסלה לכהונה וככל עד אחד שנאמן באיסורין, מדוע אין האב נאמן? דל מהכא נאמנותו כאב, יהא נאמן ככל אדם אחר.

וכשיטה זו של התוס' רי"ד והריטב"א האריך להוכיח בשו"ת אבני נזר (אה"ע סי' כא ס"ק כב) שכך היא הלכה. ואף אי נימא שאין פסולי כהונה נחשבים כדבר שבערווה, והרי הם ככל חייבי לאווין שאינם דבר שבערווה, וכשאר איסורין שעד אחד נאמן בהם, מכל מקום פסולי כהונה שאני שיש בהם חילול הזרע, שאם בא כהן על מי שפסולה לו חלל את זרעו, ולכן הרי הם ככל פסולי משפחה, דבעינן שני עדים לפוסלם. וכמו שהבא להעיד על אדם שהינו ממזר וכדומה צריך שני עדים, כך גם בפסולי כהונה שהם פסול משפחה בתולדה, שיהיה הולד מהם חלל, גם בזה בעינן שני עדים. לשיטות הנ"ל, בנידון דידן שיש רק עד אחד על פסלותה של האישה, אין לנו לקבלו, ואשה זו לא נפסלת בדבריו לכהונה, ואין מקום לפקפק בכהונתו של המבקש לפי זה.

אולם, דעה זו אינה מוסכמת על הכל. הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין ה"ו) לאחר שכתב שהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק, נתן לכך דוגמא: "אמר עד אחד... גרושה או זונה היא אשה זו... בעל בעדים, אחר שהותרה בו, הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד". ובדומה לזה כתב (פ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ב) שעד אחד שמעיד על אשת כהן שזנתה, בעלה "לוקה עליה משום לאו דזונה". [כך השווה הלכה זו שבהלכות איסורי ביאה לזו שבהלכות סנהדרין בשב שמעתתא (ש"א פי"ד), אלא שצריך עיון בזה שבהל' איסו"ב הצריך קינוי וסתירה, ולפום ריהטא משמע דבלאו הכי אין ע"א נאמן, וראה להלן].

באחרונים נתבאר שלדעת הרמב"ם פסולי כהונה הרי הם ככל איסורין, ולא חשיבי דבר שבערווה, וככל איסורין שע"א נאמן בהם, אף בפסולי כהונה הוא נאמן. ובכללם: המחנה אפרים (הלכות עדות סי' יג), שב שמעתתא (שם ובש"ו פט"ו), אבני מילואים (סי' מו אות ה), וכן הוא בשערי יושר (שער ו' פ"א), ועוד רבים מן האחרונים, וכמשמעות פשט דברי הרמב"ם "שהאיסור בעד אחד יוחזק". (ועיין נודע ביהודה (מהדו"ק אבהע"ז סי' נה) שהשואל שם ס"ל דכל עריות אינם דבר שבערווה להצריך שנים, מלבד אשת איש, גיטין, קידושין וסוטה, עיי"ש. ואף שהנו"ב דחה דברי השואל, מכל מקום בפסולי כהונה דברים מסתברים הם). [ועיין שיעורי ר' שמואל (רוזובסקי) שמביא מדברי התוי"ט יבמות, דלהתיר אחות אישה בעדות שמתה אשתו היה די בעד אחד, אלמלא דאתחזק איסורא, וככל ע"א דנאמן באיסורין עיי"ש].

ואם כן, לכאורה, לדעות הללו יהא העד שבפנינו נאמן לפסול את האשה לכהונה, וממילא המבקש הינו חלל.

ואף על פי שמדובר באחיו של המבקש שהוא קרוב, אין בכך כלום, שהרי ע"א שנאמן באיסורין זה גם כאשר מדובר בקרוב או פסול, כמבואר בשו"ע יו"ד (סי' קכז סעי' א בסופו). וכך מוכח מדברי השב שמעתתא והאור שמח הנ"ל שהביאו ראיה לתוס' רי"ד הנ"ל דבעינן שנים לפסול לכהונה ממה שאין האב נאמן לומר על בתו שנשבית, ככל עד אחד, משמע שזה שמדובר באביה לא גורע.

אולם, השיטות הללו ודברי הרמב"ם הנ"ל בכללם, הינם מוקשים מגמרות ערוכות, שמהם משתמע שגם כדי לפסול לכהונה בעינן שני עדים (קידושין סו ע"ב, ועוד), ולכן צומצמו דבריהם באחרונים למצבים מסוימים שרק בהם נאמן עד אחד.

ועיין בשערי יושר (שער י פ"א) שכתב שדברי הרמב"ם הם רק באשה שלא הוחזקה ככשרה לכהונה, ושבאה ממדינת הים ולא ידוע לנו מה טיבה, ובכה"ג עד אחד נאמן. אבל במי שהוחזקה ככשרה לכהונה עד אחד אינו נאמן, והרי זה ככל איסורין שע"א אינו נאמן בהם היכא דאיתחזק, והכי קיי"ל כמבואר בשו"ע שם (סעי' ג). וכתב שלכן הרמב"ם כתב "גרושה או זונה היא אשה זו", ולא כתב בפשטות "אשה זו זנתה או נתגרשה", היינו לומר, שלא היה ידוע לנו מה היה טיבה עד לעדות זו^[2].