בימ"ש מחוזי ת"א, ש' יונה אטדגי: בר מוחה נ' פקיד שומה - ראיות (מיסים)

נושא הבקשה ותמצית טענות הצדדים

1.         הערעור דנן הוא על שומה על פי מיטב השפיטה שהוציא המשיב למערערים, לשנים 2009    ו-2010, במסגרתה יוחסה למערערים הכנסה מעסק של הלוואות בריבית, שלא דווח עליה ולא נוהלו לגביה ספרים, בסכום של 7,488,000 ₪ לשנת 2009 ו-2,431,169 ₪ לשנת 2010.

            נימוקי השומה (המתוקנת) התבססו, בין היתר, על הרשעתם של המערערים – יחד עם נאשמים נוספים – בתפ"ח 47619-02-11 (להלן – התיק הפלילי), בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 ולפי חוק העונשין, תשל"ז-1977 (איומים).

            הרשעת המערערים נעשתה לאחר הודאתם בכתב האישום המתוקן, שייחס להם ולנאשמים האחרים, בין היתר, מעורבות בפעילות של מתן הלוואות בריבית, שלא דווח עליה.

            יצוין, כי בכתב האישום לא צוינו ההכנסות המדויקות שהפיקו המערערים והנאשמים האחרים מאותה פעילות, וכדי לקבוע הכנסות אלה ערך המשיב חישובים משלו.

            נימוקי הערעור מתייחסים בעיקר לגובה השומה ולאופן חישוב ההכנסות שנקבעו בה.

            כן נטען, כי לא ניתן לייחס הכנסות אלה למערערים דווקא ולא לנאשמים האחרים שהורשעו עמם.

2.         בבקשה זו, שהוגשה בהתאם לסעיף 42 א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), מתבקש בית המשפט לקבוע, כי הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי החלוט והמרשיע שניתן נגד המערערים בתיק הפלילי, יהיו קבילים בערעור זה, ולקבוע כי הדיון בערעור שבכותרת יוגבל לנושאים שלא נקבעו במסגרת ההליך הפלילי.

            המשיב מונה את הממצאים והמסקנות, שנקבעו, לדעתו, בפסק הדין הפלילי, ושאותם יש לקבוע בערעור זה, כאמור.

3.         באת כח המערערים מבקשת לדחות את הבקשה.

            היא חוזרת על הטענה שנטענה בנימוקי הערעור, ולפיה המעשים הנזכרים בכתב האישום מיוחסים למערערים ולנאשמים נוספים, ואף "לאחרים" מלבד הנאשמים.

            לטענתה, פסק דין פלילי אינו מהווה מעשה בית דין, על פי הפסיקה.

            לדבריה, קבלת הבקשה תגרום עוול למערערים שלא יוכלו לפרוש את קו הגנתם כפי הצורך.

            ב"כ המערערים טוענת כי כתב האישום המקורי ייחס למערערים פעילות של הלוואות בריבית בשנת 2010 בלבד.

            ולבסוף טוענת היא, כי לא ניתן להסתמך על הממצאים והמסקנות של התיק הפלילי, מאחר שההרשעה בו ניתנה לאחר הודאת המערערים, ומבלי שהתקיים הליך ראייתי ומקיף.