בימ"ש מחוזי חיפה, ש' רבקה פוקס: ביטול צו איסור פרסום שמה של בת 82 החשודה ברצח בכוונה תחילה של קשישה בבית אבות

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' אלון) מיום 7.2.15, לפיה דחה בימ"ש את בקשת העוררת להורות על איסור פרסום שמה בעטיה של חקירה המתנהלת נגדה בעבירה של גרימת מוות בכוונה תחילה.

טענות הצדדים בקצירת האומר:

ב"כ העוררת הגיש את הודעת הערר וחזר על הנימוקים שנשמעו בבימ"ש קמא, לפיהם הוא סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לאסור פרסום שמה של העוררת, בת 82 ללא עבר פלילי, אקדמאית, מהנדסת, שניהלה עד כה מסלול נורמטיבי, כלשונו. לטענתו יש מקום להגן עליה מפני פרסום שמה בנסיבות בהן ספק אם יוגש כתב אישום, עת טוענת היא להגנה עצמית.

ב"כ העוררת מפנה לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, וסבור כי המקרה נכנס בגדרו כשהוא מפנה בעיקר לסעיף 70(ד). בדיון בפניי, לשאלת בית המשפט, חזר בו ב"כ העוררת והפנה לסעיף המיוחד למקרה זה, הוא סעיף 70(ה1)(1), ודומה כי נכון להסב את הדיון לסעיף 70(ה1)(1) בפניי וכך היה צריך להיעשות בבימ"ש קמא.

כמו כן הוסיף ב"כ העוררת לטיעוניו בערר טענה לפיה יש גם לקחת בחשבון את העובדה שהעוררת הופנתה להסתכלות פסיכיאטרית, כנימוק נוסף לאיסור פרסום שמה.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה והדגיש את זכות הציבור לדעת. לשיטתו הטענה להגנה עצמית היא חלק מהמשימות במהלך ביצוע החקירה של הפרשה מושא ההליך, ואין בה כדי לבסס את הבקשה לאיסור פרסום שמה של העוררת.

מר י' איתיאל, אשר הופיע בשמו ובשם יתר אמצעי התקשורת חזר על טענותיו בבימ"ש קמא והדגיש את העניין הציבורי בפרסום שמה של העוררת, בהדגישו כי אי פרסום שמה מטיל חשד על קשישות אחרות בבית האבות שלא לצורך, בנסיבות בהן שמה של העוררת לא מותר לפרסום.

כמו כן הדגיש מר י' איתיאל את העובדה כי העוררת לא טענה בבימ"ש קמא שיש לאסור את פרסום שמה בשל ההפניה לבדיקה הפסיכיאטרית, בהדגישו כי לא ייתכן לטעון מחד כי העוררת אשה אינטליגנטית, משכילה ואקדמאית, ומצד שני לטעון לאיסור פרסום שמה בשל מצבה הנפשי, כטענת בא כוחה.

נציג התקשורת סבור כי יש מקום לפרסם גם את שמה של העוררת וגם את תמונתה, שכן הפרסום יכול שיביא מידע נוסף למשטרה מפי אלה שאולי רק מזהים את תמונתה אך לא יודעים את שמה.

הפן הנורמטיבי:

עיקרון פומביות הדיון המעוגן, בין היתר, בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה מהווה עקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית אשר נסוג רק מכוחה של הוראת חוק מפורשת (ע"א 2800/97 נתן ליפסון ואח' נ' זרח גהל ו-2 אחרים, פ"ד נג (3) 714 [להלן: "עניין ליפסון"]).

עיקרון פומביות הדיון טומן בחובו שלושה טעמים עיקריים. הטעם הראשון הינו זכות הציבור לדעת, טעם זה שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט; הטעם השני, הינו תרומתו של עקרון הפומביות לשיפור איכות ההחלטות הניתנות בסוף ההליך שכן עינו המבקרת של הציבור היא אמצעי העשוי לבטל אפשרות של שפיטה מתוך משוא פנים ודעה קדומה; הטעם השלישי מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל ובבתי המשפט בפרט, כאשר באמצעות פומביותו של המשפט, הצדק גם נראה ולא רק נעשה (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 5.4.2006).

דא עקא, שהערכים המגולמים בעיקרון פומביות הדיון אינם מוחלטים ויש לאזן ערכים אלו אל מול ערכים מתחרים כפי שנקבע בעניין ליפסון, כהאי לישנא;

"אכן, בדומה לשאר זכויות היסוד בשיטתנו, גם עקרון פומביות הדיון אינו מוחלט אלא יחסי. היקפו נגזר מן האיזון בינו לבין ערכים, זכויות ואינטרסים אחרים, אשר מוטל על החברה להגן גם עליהם. ברם, בהתנגשות בין זכויות מתחרות לבין עקרון פומביות הדיון, שביסודו כאמור גם חופש הביטוי, נשמר לעקרון פומביות הדיון מעמד בכורה של "זכות עילאית"...".

כאשר המדובר בסוגיה הנוגעת לאיסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה המתנהלת בעניינו, חלה הוראת סעיף 70 (ה1)(1), עליה מתבססת העוררת בטיעוניה, עתה, כדלקמן:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום; הורה בית המשפט על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, יפרע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן, קבע בית המשפט אחרת".