בימ"ש מחוזי חיפה, ש' סארי ג'יוסי: שאלת מסמכים המותרים והאסורים להמצאה למומחה בית משפט בתחום הפסיכיאטריה

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז), מיום 1/12/14 בת"ע 47535-02-14 ותיקי עיזבונות נוספים וקשורים (להלן: "ההחלטה").
העובדות הצריכות להליך
2. הצדדים מתדיינים לפני בית משפט קמא במסגרת תיקי עיזבונות באשר לתוקפם של שתי צוואות – הראשונה מיום 27/8/09 והשנייה, המאוחרת, מיום 29/6/10 שערך המנוח א' ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 3/8/13 כשהוא בן 90 במותו. במסגרת בירור זה מינה בית משפט קמא ביום 1/10/14 את ד"ר א' ברטהולץ (להלן: "המומחה"),  פסיכיאטר, כמומחה מטעמו לשם מתן חוות דעת בעניין מצבו הרפואי של המנוח  הנפשי והקוגניטיבי במועדים הרלבנטים, הם מועדי עריכת שתי הצוואות. מינוי זה נתבקש לאור הטענות שהעלו הצדדים באשר ליכולתו של המנוח לערוך באותם מועדים צוואות, להבין את משמעותן ולהבחין בטיבן, כמתחייב על פי סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. לאחר המינוי הגישו הצדדים לפני בית משפט קמא, כל אחד בתורו, בקשה להמצאת מסמכים שונים למומחה.
3. במסגרת אותה החלטה התיר בית משפט קמא למשיבים 1-3, להמציא למומחה מסמכים שונים ואסר על המבקשים להמציא לידיו של המומחה מסמכים אחרים. 
4. בקשת רשות הערעור מופנית כנגד שני חלקיה של ההחלטה – זה המתיר וזה האוסר. על פי המבקשים, המסמכים שהותרה המצאתם מטעם המשיבים, מצמצמים את שיקול דעתו המקצועי של המומחה של בית משפט; לא נעשו ולא נערכו באופן ניטרלי כחלק מטיפול רפואי שקיבל המנוח, ובחלקם אף ערוכים כחוות דעת, בין היתר, לצורך קבלת הטבות סוציאליות וכלכליות בחייו של המנוח. באשר למסמכים שבית משפט קמא אסר על המבקשים להמציאם, טוענים המבקשים, כי הם ניטרליים, בהיותם פרוטוקולים מדיונים בהם נכח המנוח, וזאת במועדים הסמוכים לעריכת צוואותיו.
על שני סוגי המסמכים אתעכב בהמשך.
5. לאחר שעיינתי בבקשה, מצאתי כי היא מצריכה תשובה בכתב. המשיבים מס' 6 הודיעו כי הם מותירים את ההחלטה לשיקול דעתו של בית משפט. המשיבה מס' 4 תמכה בבקשת המבקשים בעוד שהמשיבה מס' 1 התנגדה לבקשה כמפורט בתשובתה בכתב. לא נתקבלה מטעם שאר המשיבים כל הודעה. 
לאחר שעיינתי בתשובה, אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דיון              6. מינוי מומחה רפואי בתיקי עיזבונותבית המשפט לענייני משפחה נעזר במומחים רפואיים, לרוב נוירולוגים או פסיכיאטרים, לשם מתן חוות דעת לעניין מצבו הרפואי, נפשי וקוגניטיבי של מנוח במועד עריכת צוואה.חוות דעת זו נדרשת לשם בחינת כשרותו לצוות, היינו, יכולתו במועד עריכת הצוואה, להבחין בטיבה. בפסיקה (ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא(4) 545) פורשה דרישה זו באופן שעל המצווה להיות מודע לשלושת אלה :
א. לעובדה שהוא עורך צוואה. ב. להיקף רכושו וליורשיו. ג. לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו. 
7. במקרה שלנו, הורה בית משפט קמא במסגרת החלטה קודמת מיום 1/10/14, בה מינה את המומחה, כי יש להמציא לידיו של זה "חומר רפואי וסוציאלי בלבד הקשור למנוח בסמיכות למועד עריכת הצוואות. מובהר כי לא יועברו כל תצהירים למומחה של אנשים המעורבים בבקשה או בהתנגדות אלא רק חומרים של אנשים ניטרליים ללא כל קשר לבקשה או להתנגדות לקיום צוואה ולא תועבר כל חוות דעת רפואית שנעשתה בעניין זה".
על החלטה זו איש מהצדדים לא חלק, והיא מבחינה בין שתי קבוצות מסמכים, אלה המותרים להמצאה ואלה האסורים להמצאה למומחה. בקבוצה השנייה נמצא את כל אותם מסמכים שאינם עונים על הדרישות ביחס לקבוצה הראשונה (אינם בגדר חומר רפואי או סוציאלי הקשור למנוח ואשר נערך בסמיכות למועד עריכת הצוואות), וכן אלה שנאסרה המצאתם מפורשות בהיותם מסמכים שנערכו על ידי אנשים שאינם ניטרליים, או שנערכו בקשר לבקשה לקיום הצוואה או להתנגדות לקיומה, או שהם בגדר חוות דעת רפואית "שנעשתה בעניין זה", היינו לצורך הבקשה לקיום הצוואה או ההתנגדות לקיומה.  
על רקע דברים אלה, אבחן את המסמכים השונים שבמחלוקת והתכלית שביסוד אותה החלטה, כשלדעתי יש לפרש את אותו איסור בדבר המצאת חוות דעת על דרך הצמצום, הנלמד ממילא מההחלטה (חוות דעת "שנעשתה בעניין זה"). הדבר מתחייב לאור העובדה כי במסגרת תיקי עיזבונות מסוג זה בהם נבחנת שאלת כשרותו של המנוח לצוות, פטירת המנוח והבירור הנעשה בדיעבד, כש"הנבדק" אינו עמנו, הופך את מלאכת ההערכה ומתן חוות הדעת לקשה יותר. משום כך סבורני, כי יש להניח לפני המומחה, מירב המידע על המנוח ותפקודו בסמוך לעריכת הצוואה, גם כזה שלפעמים אינו נקי מספקות באשר למידת האובייקטיביות שלו ושל עורכו, הרקע לעריכתו, המניעים שעמדו מאחוריו, ככל שהיו כאלה. אי לכך, אין לאסור ומראש המצאת חוות דעת שנערכו בעבר אודות המנוח, עוד בחייו, ואין לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות. יחד עם זאת, יש להקפיד להמציא למומחה חומר ותיעוד רפואי או דוחות סוציאליים בלבד, שנערכו בחיי המנוח, זאת להבדיל ממידע על המנוח ותפקודו המתקבל בדרכים אחרות או מגופים אחרים, כך למשל, עדויות של עדים שונים שבאו במגע עם המנוח.             ודוק, בית המשפט קמא קבע במסגרת החלטתו מיום 1/10/14 אמות המידה על פיהן יש לבחון את המסמכים שיומצאו למומחה, ואלה מקובלות עלי. יש להניח שנקודת המוצא בקביעתן הייתה, כי מסמכים רפואיים שנערכו בזמן אמת ובחיי המנוח, כך גם דוחות סוציאליים, נערכו על ידי גוף ניטרלי, כשהוא משקף במסגרתם את שקלט, ראה והתרשם מהמנוח ומתפקודו. מסמכים אלה נבדלים ממסמכים אחרים שנערכו על ידי גופים אחרים, שאין לדעת ומראש, מידת הניטרליות והמקצועיות שלהם, וכן נכונות ההערכה שבאה במסגרתם או מידת נכונות שיקוף מצבו של המנוח בגדריהם.
ראיות אחרונות אלה, ראוי שלא יונחו לפני המומחה. יש לזכור כי מדובר במומחה רפואי הניזון ממידע המתקבל מתיעוד רפואי, או מעין רפואי, ואין לערב את המומחה, בעניינים החורגים מתחום מומחיותו, דוגמת הערכת מהימנות של עדויות וראיות אחרות, כאשר מלאכה זו יש להותיר לבית המשפט בלבד.
 יחד עם זאת, על בית המשפט לאפשר לצדדים, במסגרת ההוכחות שיישמעו, להציג ראיות לתמיכה בטענותיהם ביחס למסמכים שהומצאו למומחה, ושקיימים, לדידם, ספקות לגבי נכונות תוכנם, מהימנותם ומידת הניטרליות של עורכם. כך הוא הדבר גם ביחס למסמכים או ראיות שאינם בגדר תיעוד רפואי או דוחות סוציאליים, שיש לאפשר הגשתם לבית משפט ולא למומחה, כפוף למבחני הקבילות והרלוונטיות, על מנת שמהימנותם ומשקלם ייבחנו על ידי בית המשפט על פי המקובל. רוצה לומר, כי אין לשלול אפשרות לפיה בשלב הראשון בו ממציאים הצדדים למומחה מסמכים שונים, ובשל אותה מגמה לפיה ראוי להציג לפניו מירב המידע הרפואי והסוציאלי לגבי המנוח, אלה יכללו גם חוות דעת רפואיות או מעין חוות דעת שנערכו בחיי המנוח, ובאותה מידה לא תתאפשר המצאת מסמכים רלוונטיים למומחה, רק משום שאינם חוסים תחת אותה הגדרה של מסמכים המותרים להמצאה- הקבוצה הראשונה ("חומר רפואי וסוציאלי הקשור למנוח בסמיכות למועד עריכת הצוואות"). אלא שביחס למסמכים שהם חוות דעת או מעין חוות דעת, על המומחה להיזהר מהסקת מסקנות על פיהם, ויש להנחותו לנהוג בדרך זו.
אי לכך, אינני מקבל את טענת המבקשים לפיה יש לאסור המצאת מסמכים רפואיים הערוכים כחוות דעת ואשר נערכו בחייו של המנוח, או מסמכים המהווים על פי תוכנם חוות דעת רפואית, ובהקשר זה אין לקבוע, על דרך האנלוגיה, כי יש להחיל על סוגיה זו את אותו דין בעניין המצאת מסמכים רפואיים למומחה רפואי בתביעות על פי חוק הפלת"ד. יש לזכור גם, כי אף ביחס לתביעות על פי חוק הפלת"ד נפסק כי: "לעיתים קל לקבוע מה נחשב לחוות דעת. לעיתים יש קושי לתחום את קו הגבול בין תיאור טיפולי אותנטי לבין חוות דעת. כל דיאגנוזה היא – במידה מסוימת חוות דעת ואין טיפול ללא קביעת דיאגנוזה.." (רע"א 5638/95 מגדל נ' שמור, פ"ד מט(4) 865, 874-875 בעמ' 8 (1996)), וצודק ב"כ המשיבה 1 משהפנה לפסיקתו זו של בית המשפט העליון, לפיה בין היתר, קשה לתחום את קו הגבול בין חוות דעת לתיאור טיפול אותנטי וכי אין לפסול מסמכים שבהם, בנוסף לקביעת הדיאגנוזה, מסיק הרופא את המסקנה הטיפולית המתאימה בעיניו, הגם שניתן לראות בה מעין חוות דעת, כאשר זה דרכו של טיפול שלצורך קביעתו על הרופא לערוך את הבדיקות, להסיק את המסקנות הנראות לו ולגבש עמדה לגבי מהות המחלה ומהות הטיפול. 
כך גם, אין לשלול כי מסמכים המותרים להמצאה מכילים מידע שגוי כאשר יש במידע זה כדי להשפיע על המסקנות של המומחה. משום כך, הצגתם של המסמכים לפני המומחה, בשלב שלפני שמיעת הראיות, אינה מהווה סוף פסוק באשר למידת האובייקטיביות שלהם  ולמשקל שיש לייחס להם, והדבר נתון כמובן לשיקול דעתו של בית המשפט, בשים לב לראיות והעדויות שיונחו לפניו, ותמיד ניתן להעביר את אלה יחד עם חוות הדעת, תחת שבט הביקורת. 
ןעל הכל, בית משפט קמא קבע בהחלטה מיום 1.10.14 כי מעבר למסמכים המותרים להמצאה למומחה, יהיה רשאי המומחה לדרוש מיוזמתו הצגת מסמכים נוספים.
ויודגש, הדיון שלנו כאן עוסק במסמכים שיוצגו לפני המומחה לשם עריכת חוות דעת, להבדיל מעדויות נוספות ורלבנטיות שישמעו. גם חוות דעת זו אינה בגדר סוף פסוק, ואין בהגשתה כדי למצות את העדויות והראיות ביחס לשאלת כשרותו של המנוח לצוות. על בית המשפט לשמוע ראיות ועדויות נוספות, ככל שיתבקש, ומטבע הדברים, את עדותם של עדי הקיום, עורך הצוואה ועדים אחרים שהכירו את המנוח, ואין זה מן הנמנע, כי יעדיפן על פני המסקנות של המומחה.