בימ"ש מחוזי חיפה, סג"נ רון שפירא: פס"ד בעתירה בשל סרוב למתן מעמד של קבע למרות הבטחה שלטונית שניתנה

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

בפני עתירה במסגרתה טוען העותר כי המשיבה מסרבת בדרך לא דרך ליתן לעותר אזרחות או מעמד כלשהו של קבע, זאת למרות הבטחה שלטונית שניתנה לו בעבר בעניין זה.

העותר, אזרח לבנוני אשר סייע לכוחות הביטחון, הגיע לישראל לראשונה בשנת 1987. ביום 21.10.88 ניתנה לעותר אשרת שהייה מסוג ב/1 שתוקפה הוארך מעת לעת עד ליום 30.6.95. ביום 17.8.95 אושר לעותר מעמד תושב ארעי וניתנה לו אשרה מסוג א/5. מעמדו של העותר כתושב ארעי הוארך מעת לעת עד ליום 31.3.00. ביום 24.8.00 יצא העותר למצרים ושב ארצה רק כעבור 4 שנים, בשנת 2004. עם שובו ביקש העותר לחזור ולקבל אשרת שהייה מסוג א/5. ביום 23.12.04 נבחנה בקשתו של העותר על ידי כל הגורמים המוסמכים, בהם גורמי הביטחון השונים, והוחלט להעניק לו אשרת שהייה מסוג ב/1 התקפה לשנה. עוד הוחלט כי בתום אותה שנה ושובו ויבחנו את עניינו ואת בקשתו. לאור המידע הביטחוני בעניינו של העותר, אשרת השהייה שניתנה לו הוענקה לתקופת ניסיון בלבד והותנתה בחתימה על כתב התחייבות להימנע מפעילות פלילית. כך נדרש העותר להתחייב להימנע מכל מעורבות בפעולה או עניין בלתי חוקיים או מעורבות בפלילים מכל סוג שהוא. באותו מעמד הובהר לעותר והוא אף הצהיר על כך שידוע לו שכל הפרה של ההתחייבות עלולה להביא לקיצור תוקפו או ביטולו של הרישיון.

ביום 29.10.08 הגיש העותר עתירה מנהלית בבקשה ליתן לו מעמד בישראל. העתירה נמחקה על מנת לאפשר למשיבה ליתן החלטתה. לאחר מחיקת העתירה ובהתאם להודעת המדינה שניתנה במסגרתה הובא עניינו של העותר בפני ראש רשות האוכלוסין דאז וזה החליט ליתן לעותר רישיון ב/1 לשנה. בהתאם להחלטה זו קיבל העותר ביום 14.6.09 רישיון ב/1 לשנה. תוקף הרישיון הוארך מעת לעת עד ליום 7.10.11.

ביום 29.12.11 הגיש העותר עתירה מנהלית נוספת (עת"מ 54939-12-11), במסגרתה ביקש ליתן לו מעמד תושב קבע ולהעניק לו תעודת זהות. בפסק הדין שניתן ביום 15.3.12 קבע בימ"ש זה כי על המשיב לדון בעניינו של העותר וליתן החלטה בעניין בקשתו לקבלת תעודת זהות ומעמד שיאפשר לו לקבל זכויות, וזאת בתוך 4 חודשים מיום מתן פסק הדין ולא יאוחר מיום 15.7.12.

המשיבה טוענת כי בעקבות פסק הדין בעתירה הקודמת ערכה המשיבה מספר ישיבות עם גורמי הביטחון בעניינו של העותר. בסופו של יום הוחלט ליתן לעותר רישיון לישיבת ארעי א/5 התקף לשנה. בסופה, ובכפוף להערכה והיוועצות מחודשת עם גורמי הביטחון, ניתן להאריך או לשדרג את מעמדו של העותר. ביום 20.8.12 נשלחה לעותר הודעה בדבר החלטת המשיבה שעניינה בקשתו לקבלת מעמד בישראל, בה הודע לעותר כי הוחלט לאשר לו רישיון של תושב ארעי מסוג א/5 לשנה. כן הודע לו כי הארכת תוקפו של רישיון זה תהא כפופה לבחינה מחודשת, בהתחשב בנסיבות באותה עת ולאחר קבלת המלצה מתאימה של הגורמים הביטחוניים בעניינו וכי עליו לתאם הגעתו למשרד טלפונית לקבלת המעמד. המשיבה מציינת כי מעמד תושב ארעי מסוג א/5 ניתן בתעודה, זהה לתעודת זהות, ומזכה את המחזיק בו בזכויות סוציאליות. כמו כן, תושב ארעי זכאי לקבל לידיו תעודת מעבר, הזהה בצורתה לדרכון, המאפשרת את יציאתו לחו"ל.

המשיבה טוענת כי העותר לא הגיע לקבל לידיו את תעודת הזהות ולהסדיר את מעמדו. העותר אף לא ביקש לתקוף החלטה זו בכל דרך שהיא. חלף זאת, בחר העותר להוסיף ולשהות בישראל ללא מעמד כדין ומבלי שהוא פועל להסדרתו. למעלה משנה מאוחר יותר פנה העותר בתצהיר בו טען כי הוא אמור לקבל מספר תעודת זהות חדש השונה מהקודם ובנובמבר 2014 פנה בעתירה שלפני וביקש ליתן לו אזרחות (לאחר מכן הוסיפה ב"כ העותר כי העתירה מתייחסת גם למעמד של קבע ולא רק לאזרחות).

העותר טוען כי המשיבה מפרה את ההבטחה השלטונית שנתנה לעותר, עת נתנה מספרי תעודות זהות לו, לאשתו ולילדיו, כשבפועל נמסרו לכולם התעודות פיזית, פרט לעותר. נטען כי לא ידוע מדוע לא נתנה המשיבה לעותר עד כה אזרחות ישראלית או מעמד של קבע בישראל, על אף הבטחתה השלטונית, ומדוע לא פעלה על פי פסק הדין שניתן ביום 15.3.12 בעת"מ 54939-12-11 (העתירה הקודמת). נטען כי בכך שהמשיבה מסרבת להעניק לו תעודת זהות היא פוגעת בו ובזכויות יסוד שלו.

לטענת העותר, תחת הבטחה שיפעלו לפי פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת, נתנה המשיבה ביום 20.8.12 תשובה המעידה על כך כי לא היה בכוונתה ליתן לעותר תעודת זהות, אלא להעבירו דרך חתחתים נוספת לעוד שנים רבות של אישורי שהייה זמניים למיניהם. העותר טוען כי התקשר טלפונית כדי לברר מדוע לא תפעל המשיבה לפי פסק הדין ונענה בתשובות מתחמקות וכך המשיך בהליך של "לך ובוא" ללא תעודת זהות, עד שהחל לעבור סדרת אשפוזים רפואיים וגם כעת הוא מאושפז בשל אירוע מוחי נוסף. העותר מבקש להורות למשיבה להעניק לו תעודת זהות ודרכון ולהעניק לו מעמד של אזרחות או תושבות קבע.

המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות בהעדר סמכות עניינית, זאת בכל הנוגע לבקשת העותר להורות למשיבה ליתן לו אזרחות ישראלית כאשר הסמכות לדון בסוגיות הנוגעות לסמכות שר הפנים ליתן אזרחות אינה מנויה בתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"), ומשכך אינה מסורה לבימ"ש זה (למעט אזרחות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, הניתנת לבני זוג של אזרח ישראלי בתום ההליך המדורג). עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה על הסף גם מחמת אי ניקיון כפיים מן הטעם שהעותר לא כלל בעתירתו את מלוא המידע הנוגע לעניינו. כך, למשל, העותר לא ציין כי סירב לקבל לידיו את תעודת התושב הארעי ולא הגיע ללשכה להסדרת מעמדו. כן לא ציין העותר את פנייתו מיום 6.1.14 בה התנה את קבלת אשרת השהייה בדרישתו לקבל מספר תעודת זהות שונה מזה שניתן לו. לעניין זה טוענת המשיבה כי אין אצלה נוהל המאפשר קבלת בקשה כזו. עוד טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי בהגשתה, שכן הודעה על החלטת המשיבה נשלחה לעותר ביום 20.8.12 והעותר לא השיב להודעה זו, לא ערר נגדה ולא תקף את תוכנה בכל דרך שהיא.