בילו מרים נ' ברנע דן ואח'

החלטה

1.לפני בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא מיום 24.1.2011, שבמסגרתו הורה בית המשפט למבקשת לפנות את הנכס נשוא הדיון (תא"ק 15507/08).

2.המשיבים חתמו ביום 30.5.2007 על חוזה לרכישת בית ממי שהיה רשום כבעל זכויות החכירה, מר דן איתן (להלן: ההסכם). המבקשת התגוררה בבית וניהלה הליכים עם מר דן איתן בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע למכירת הבית (להלן: ההסכמה). הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום 5.3.2006. ביום 10.11.2008 ניתן פסק דין שבמסגרתו נקבע כי המבקשת זכאית ל-25% מהבית.

3.המשיבים הגישו תביעה לבית משפט קמא, שבגדרה עתרו, בין היתר, לפנות את המבקשת מהבית, ולקיים את ההסכם. המבקשת התנגדה לכך בשלל טיעונים.

בית משפט קמא קיבל את התביעה והורה על פינויה של המבקשת, מהנימוקים הבאים:

יש לקבל את גרסת המשיבים לפיה התקשרו בהסכם בהסתמך על ההסכמה.

אין לקבל את הטענה כי נרקמה קנוניה בין המשיבים לבין איתן. המחיר שסוכם בין הצדדים הינו סבר וריאלי.

המשיבים קיימו את התחייבויותיהם על פי ההסכם ושילמו את מלוא התמורה בגין רכישה הבית לעו"ד קוסובסקי, אשר שימש כנאמן של הצדדים לעסקה.

בסיפא להסכמה הסכימו הצדדים כי יש ליידע את ב"כ המבקשת בסכום המכירה ותנאיה. הפרשנות הנכונה לסיפא הינה חובת היידוע בלבד, וזאת להבדיל מהחובה לקבל את הסכמתה. חובת היידוע נדרשה על מנת לאפשר למבקשת למצוא קונה פוטנציאלי המציע תמורה יותר גבוהה.

המבקשת הציגה את הבית למשיבים, וידעה כי הם קונים פוטנציאלים. על אף האמור, נמנעה היא מלדרוש ולחקור בעניין ולעמוד על טיב ההסכמות שבינם לבין איתן. מעבר לכך לא היתה כל מניעה כי המבקשת תביא קונים אחרים מטעמה.

טיוטה של ההסכם הועברה לידי בא כוחה. בנוסף לכך, המבקשת קיבלה את התשלום הראשון עבור מכירת הבית, שבוצע באמצעות שיק, ללא כל מחאה מצידה. השיק הופקד בחשבונה בבנק.

בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי אין בטענותיה של המבקשת כדי להצדיק את המשך החזקתה בבית, באופן השולל את זכותם של המשיבים לתפוס חזקה בבית.

תביעה כספית שהגישו המשיבים נדחתה.

4.בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט קמא נדחתה ביום 17.4.2011.

5.במסגרת הבקשה שלפניי עותרת המבקשת כי אורה על עיכוב ביצוע פסק הדין. לטענתה בחינת מאזן הנוחות מחייב את עיכוב ביצועו של פסק הדין, הואיל ואם זה לא יינתן "יהא זה בלתי אפשרי לחלוטין להשיב את המצב לקדמותו". המדובר הוא בבית ייחודי, שאם תימסר החזקה בו למשיבים ייתכן ויעבור בית המגורים שינוי מהותי, ואולי אף יוקנו בו הזכויות לצדדים שלישיים. המבקשת מציינת כי בבית משולבות יצירות אומנות רבות מעשי ידיה, שאינן ניתנות להפרדה. בנוסף נטועים בחצר הבית עצי פרי רבים,ואף מצויים בו בעלי חיים רבים, לרבות שובך המכיל יונים יקרות ערך.

בעניין זה מזכירה המבקשת את ההלכה "כי במקרים בהם מדובר בפינוי מדירת מגורים, יינתן צו עיכוב ביצוע – כמעט תמיד – וזאת אף אם סבור בית המשפט הנכבד, כי סיכויי הצלחת הערעור הינם נמוכים".

בהתייחס לסיכויי הערעור טוענת המבקשת כי אלו גבוהים, ומפנה היא לאמור בהודעת הערעור. במסגרת הודעת הערעור, מעלה המבקשת מספר טענות, שאין כאן המקום לפורטן, ואין לנו אלא להזכיר את העיקריות שבהן:

המבקשת טוענת כי "הטעם העיקרי שבטעמי הערעור, זה המלמד על שגיאתו הראשונה והקשה ביותר של כבוד בית המשפט קמא, הינו הטעם המצביע על כך שפסק הדין ניתן למרות שאין כל יריבות בין המשיבים לבין המערערת". עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט שלא דן בטענתה כי ההסכמה שבינה לבין איתן בוטלה על ידי איתן. כך שגה בית המשפט כשלא דן במשמעות עריכת ההסכם על אף שהמשיבים היו מודעים לזכויותיה של המבקשת בבית. כן שגה בית המשפט בקובעו כי התמורה ששולמה בגין הבית הינה תמורה ריאלית.

המשיבים סומכים טענותיהם על החלטתו של בית משפט קמא בעת שדחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע ואשר קבע כי "הגם שמדובר בפסק דין לפינוי... הרי שבנסיבות הענין הנזק אינו בלתי הפיך, כי אם נזק כספי הניתן לפיצוי... גם מאזן האינטרסים והנזקים מטה את הכף לטובת המשיבים הממתינים מזה כארבע שנים לקבל חזקה בבית אותו רכשו בתמורה ובתום לב".

המשיבים מפנים להודעת הערעור ממנה עולה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים, הינה האם הבית נמכר בערך ריאלי אם לאו. היינו, המחלוקת איננה על עצם הפינוי, אלא על התמורה המגיעה למבקשת, ומכאן כי המחלוקת הינה מחלוקת כספית. על-כן ככל וייגרם נזק כלשהו למבקשת, המדובר הוא בנזק הפיך.