ביכלר נ' בהרוס נחימוסא

התובע, יצחק ביכלר, הגיש תובענה על סך 500,000 ₪ נגד הנתבע, בהרוס נחימוסא, בעילה של הפרת הסכם ונזקים נלווים שנגרמו לו כתוצאה מכך. הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד על סך 40,000 ₪ ובנוסף דרש פינוי הנכס בו יושב התובע.  

גירסת התובע

במרץ 1985 חתם התובע עם בעל החנות ברחוב שפירא 19 בחיפה (שהיה אז אליעזר נסל ואחרים) חוזה שכירות שמועד תחילתו 1.4.85. על פי חוזה השכירות קיבל התובע זכות לשכירות מוגנת תמורת תשלום דמי מפתח. עד אותה עת היתה במקום חנות לממכר תיקים. התובע טען ששילם לשוכרים 50,000 דולר ארה"ב תמורת דמי פינוי: 20,000 דולר עם חתימת ההסכם במרץ 1985 ו- 30,000 דולר ביום 15.4.85. יצויין כי בעת הגשת התצהיר הציג התובע מסמך אודות התשלום השני בלבד (ת/2 לתצהירו).  

החנות הינה יחידה אחת בבניין וחלקים אחרים של הנכס כוללים חנויות אחרות. מאז ששכר את החנות נוהל במקום באופן רציף עסק לממכר בגדים ובתקופות שונות שולב עסק זה עם ניהול מתפרה. מדובר בעסק משפחתי אשר התובע היה מעורב בו באופן אישי במהלך כל התקופה. במהלך חלק מהתקופות העסק נוהל תחת שם החברה.

 התובע טען שהנתבעים ידעו שהוא ניהל את הנכס בתקופות שונות באמצעות חברה ושילם להם שכר דירה והוצאות בשיקים שנמשכו על שמה.

התובע טען שהסדיר את תשלום מלוא שכר הדירה בתשלומים נוספים עד לסוף ינואר 2000 (אישור ת/7). בפגישה שקיים עם הנתבע 1 אז, הציע לו הנתבע לקנות ממנו את זכויותיו בנכס והוא הסכים לכך תמורת תשלום של 65,000 דולר. הנתבע טען שאין לו כסף וביקש שהתובע ישקול את המחיר.

בראשית 2001, התגלתה רטיבות בקיר החיצוני של החנות. בתיאום עם הנתבע הוזמן בעל מקצוע אשר ביצע תיקון במקום. סוכם שהתובע ישלם את עלות התיקון והסכום יקוזז מחוב שכר הדירה. שולם סכום של 3,000 ש"ח (ת/8). התובע טען שהוסכם בנוסף כי הוא ישלם את חשבון החשמל של החנות על פי שעון חשמל בחלק מהבניין שכלל מרחב גדול מחנותו (לחנות שעון פנימי) ושגם תשלום זה יקוזז משכר הדירה. לטענת התובע הקיזוזים בגין תשלום החשמל מגיעים לאלפי שקלים בשנה.

בסוף דצמבר 2002 יצא התובע לחופשה משפחתית לחו"ל. במסגרת זו אף ביקר בתערוכה העוסקת בעסקי הביגוד. היות ויצא יחד עם אשתו לחופשה, הוא סגר את החנות והשאיר בפנים את הציוד והסחורה שברשותו. לטענתו, מטרתו היתה לחזור ולהפעיל את החנות לאחר שובו לארץ. ימים ספורים לאחר שיצא לחופשה נכנס הנתבע לחנות ללא כל התרעה מוקדמת. הוא הותיר פתק מודבק על דלת החנות לפיה הוא רואה בתובע כמי שנטש את החנות ולפיכך החליף את המנעולים ונטל את החזקה באופן חד צדדי.  

לאחר שהגיע ליעדו בחופשה, קיבל התובע טלפון שפרצו ובזזו את החנות. הוא פנה לעורך דין שפנה לעורך דינו של הנתבע וביקש להשיב את המפתחות, אך לא התקבלה תגובה. כאשר חזר לארץ הוא ביקש להשיב את המפתחות, ללא הואיל. התובע טען שמקלטת שנערכה על ידי הנתבעים ניתן לראות שהיתה במקום קופה רושמת, האזעקה פעלה והיה חשמל בחנות כמו גם ציוד רגיל וסחורות שונות כמפורט בתצהיר. תכולת החנות אף בוטחה בפוליסת ביטוח מיום 1.6.02 עד ליום 31.5.03 (ת/13) ובוטלה רק ביום 8.3.03. מכאן ביקש התובע ללמוד שלא התכוון לנטוש את החנות כיוון שלא היתה ריקה כלל.

 באשר לחובות שנטענו על ידי הנתבעים בגין שכר דירה ודמי ארנונה טען התובע כי חוב הארנונה הינו של המחזיק בפועל והרשות המקומית אינה דורשת אותו מהנתבע שהוא הבעלים של הנכס. התובע הסכים שאכן קיימת דרישה לתשלום דמי ארנונה אך דרישה זו היתה מצויה בטיפול המחלקה המשפטית של העיריה במחלוקת ביחס למקום בשם סטודיו חני והופקדו סכומים להבטיח את תשלום הסכום האמור. ביחס לשכר הדירה טען התובע שלא קיים חוב בשים לב לקיזוז של חשבונות החשמל.

לטענת התובע, תכנן הנתבע השתלטות על הנכס כבר בשנת 2001 ומסיבה זו החיובים והארנונה על שמם. התובע טען שהנתבע מעולם לא התריע בנוגע לחוב הארנונה ולא דרש את סילוקו ובחר לפעול באופן חד צדדי שלא בתום לב.

 באשר לנזקים נטען כי בחנות היו סחורות וציוד בסדר גודל של 150,000 ₪ (רישום ת/16). התובע טען שהנתבע הפר את חוזה השכירות המוגנת ודרש תשלום דמי פינוי (דמי מפתח) בסך 50,000 דולר (250,000 ₪). התובע טען שכיוון שהחנות נסגרה הוא נותר חסר עבודה ולא יכל לפתוח עסק חדש כיוון שספקים ראו בסגירת החנות "פשיטת רגל". התובע טען שלא קיבל מכתב מיום 4.2.03. הוא ציין בנוסף כי טרם עזב את הארץ היו ברשותו שתי חנויות, אחת נשוא ההליך דנן והשניה בקניון חיפה. לטענתו, הוא סגר את החנויות בעת יציאתו לחופשה כאשר לא התכוון להפעיל את החנות בקניון חיפה אלא את החנות נשוא ההליך דנן בלבד. בנסיבות אלה טען התובע שיש לפצותו בגין הפסד הכנסות ורווחים בסך 100,000 ₪. התובע טען לנזקים בסך של 500,000 ₪.

גירסת הנתבעים

בתצהירו של הנתבע נאמר כי מאז 2001 הוא, יחד עם חברת א.ד. נועם נכסים בע"מ, הינם הבעלים המשותפים בחלקים שווים בבית ברחוב שפירא פינת הרצל בחיפה. מדובר בבית בן 3 קומות כאשר בקומת הקרקע התחתונה ישנן חנויות ובקומות העליונות ישנן דירות מגורים. כאשר רכשו את הבניין היתה במקום חנות בגדים שהושכרה לתובע על פי חוזה שכירות שתחילתו ביום 1.4.85. הוכחשה טענתו של התובע ששילם דמי מפתח או דמי פינוי ונטען שאם עשה כן נעשה הדבר ללא ידיעת הנתבע. נטען כי חנות נוספת בבניין הושכרה בשעת בשכירות חודשית לחברות בשליטת התובע. הנתבע טען כי הפעלת החנות באמצעות חברה היוותה הפרת הסכם השכירות המוגנת.

 נטען עוד כי אישור ת/7 לפיו נכון ליום 17.6.99 אין יתרות פתוחות עד לינואר 2000 לתצהיר התובע נחתם על ידי בהנחה שיפרעו שיקים שהתובע אמור היה למסור לנתבע אך השי קים לא נמסרו והוא נשאר חייב שכר הדירה.

בתחילת שנת 2000 בוצע שיפוץ נרחב בבניין על חשבון הנתבע ותוקנו ליקויים שהיו. הוכחש שסוכם עם התובע שיבצע תיקונים בחנות על חשבון הנתבע והוכחש כל סיכום בעניין קיזוז. הוכחשו טענות התובע בכלל, לרבות בעניין התיקונים וקיזוז חשבון החשמל, למעט בעניין מזגן בשווי של כ- 1,000 ₪.

נטען עוד כי בחודשים האחרונים של 2002 החנות של התובע נסגרה והעובדים פוטרו ללא פיצויים.

 בסופו של עניין נטען שהתובע לא שילם את שכר הדירה משך שלוש שנים מאז ינואר 2000 ולא שילם את חובות עיריית חיפה במשך כל תקופת שהותו בחנות ומאחר והחנות היתה סגורה ונטושה נכנס הנתבע לחנות כדי לבדקה ומצא ביום 21.3.03 בהתאם לצילום וידיאו שנעשה חנות נטושה, עזובה עם מעט פריטים שתועדו על ידי שמאי בכתב ובתמונות (דו"ח השמאי סומן א'). נשלח מכתב ביום 26.1.03 שהתריע על סילוק יד. מכתב תשובה התקבל מבא כוחו של התובע מיום 4.2.03 עם הכחשת החובות. באותה הזדמנות לא ביקש התובע מה שביקש במסגרת התביעה.

באשר לתביעה שכנגד נטען שהתובע לא שילם את שכר הדירה עבור החנות בסך 350 ₪ לחודש מינואר 2000 ונותר חייב עד להגשת התביעה עבור 40 חודשי שכירות בסך הכל 21,000 ₪. כמו כן, התובע לא שילם חוב שהגיע לסכום של 15,000 ₪ בגין ארנונה שעומד היום לאחר תשלומים וקיזוזים שונים בסך 8,000 ₪. סך הכל החובות הגיעו לכדי 61,000 ₪ (פחות 12,500 ₪ בגין שכר דירה).