בייז נ' מדינת ישראל

פסק דין

1. ערעור על הכרעת הדין מיום 13.5.2013 ועל גזר הדין מיום 10.6.2013 של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ד"ר אוהד גורדון) בת"פ 12279/11.

ההליכים בבית המשפט קמא

2. ביום 13.12.11 הוגש כנגד הנאשם (להלן: "המערער") כתב אישום בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בגין ביצוע עבודות בנייה ללא היתר, ברחוב הפורצים 14 בירושלים (להלן: "הבניין", "הנכס"), בין התאריכים 15.5.11 – 4.8.11, כמפורט להלן: בנה תוספת בקומת הקרקע בשטח של 5.5 מ"ר, וכן הרס מדרגות ובנה קירות ובכך הפך רחבת כניסה משותפת לבניין בשטח של 25 מ"ר לרחבת כניסה פרטית.

3. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 18.11.12, מסר ב"כ המערער כי לאחרונה קיבל המערער חלק מהיתר הבניה, אך זה אינו בידיו, ולכן אינו יודע בדיוק איזה חלק אושר. כן הוסיף כי: "הנאשם בסך הכל חידש בניה, היא הייתה קיימת". ב"כ המערער ביקש לדחות את תשובתו של המערער לאישום, אך לאחר הערת בית המשפט קמא מסר: "אני כופר, בלית ברירה. הנאשם כופר בסעיף א, לגבי סעיף ב - כופר, לגבי סעיף ג - כופר, הוא לא בנה, הוא חידש משהו, לגבי סעיף ד - כופר, לגבי סעיף ה - כופר, לגבי סעיף ו -כופר, לגבי סעיף ז - כופר, השער שם מאז ומתמיד".

4. במהלך הדיונים בבית המשפט קמא העידו מטעם המאשימה (להלן: "המשיבה") העדים הבאים: עמירם אור, הוא המתלונן, שכנו של המערער בבניין, כאשר במהלך עדותו הוגשו תמונות רבות שצילם (ת/1-ת/17); עדין הבר, אדריכל ששיפץ את ביתו של המתלונן וטען כי מכיר את הבניין; ויוני מדמון, מפקח הבניה שביקר בבניין וצילם אותו (ת/18-ת/19).

במהלך חקירתם של העדים הוגשו תמונות הנכס שצילם המערער (נ/1-נ/3).

5. עד לשלב זה התנהל ההליך לפני כבוד השופטת לארי-בבלי.

לאחר מכן עבר התיק לכב' השופט גורדון, ובהסכמת הצדדים המשיך ההליך מהמקום אליו הגיע, ללא צורך להעיד מחדש את העדים (ראה פרוטוקול בית המשפט קמא מיום 9.12.12).

6. לאחר שסיימה המשיבה את פרשת התביעה, טען המערער, בדיון מיום 11.4.13, כי "אין להשיב לאשמה". בית המשפט קמא דחה את הטענה וקבע כי הנמקה לכך תינתן בהכרעת הדין.

בהמשך לכך העיד המערער, אשר טען כי הוא לא הבעלים של הנכס, אינו מתגורר בו, לא בנה דבר ואין לו כל קשר לעבודות נשוא כתב האישום.

במהלך חקירתו של המערער הוצגו לו מספר מכתבים שכתב: מכתב שנשלח למפקח מדמוני (ת/20), ושלושה מכתבים שכתב למתלונן (ת/21-ת/22). המערער אישר כי כתב אותם ונתן הסברים לאמור בהם.

7. בהכרעת הדין שניתנה לאחר מכן, דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה לא הוכחה זיקתו לנכס או לעבודות הבניה, וזאת מן הטעמים הבאים: א. הטענה הועלתה לראשונה רק בסוף פרשת התביעה, כאשר עד למועד זה נקט המערער בקו הגנה אחר לפיו הוא רק חידש בניה קיימת ובקרוב יקבל היתר בניה; ב. את זיקתו של המערער לנכס ניתן לראות מחומר הראיות, הן מהתמונות שהוגשו והן מהמכתבים ת/20-ת/22, בהם המערער מוסר את גרסתו בעניין הבנייה ונותן לה הסברים (ת/20), מסביר למתלונן את העבודות שבוצעו ואף מציע לפצות את הדיירים שנפגעו מכך (ת/21-ת/22). בנוסף, קבע בית המשפט קמא, מהמכתבים עולה הקשר הברור של המערער לנכס, הן מכך שבאחד המכתבים פונה המערער למתלונן בנושא רטיבות בדירה, והן מכך שבמכתב אחר מציין המערער שהוא ומשפחתו ימשיכו להתגורר בדירה עוד שנים רבות (ת/22).

עוד הדגיש בית המשפט קמא כי המערער לא דבק באמת בעדותו בבית המשפט והוא לא הותיר עליו רושם מהימן.

לאור זאת קבע בית המשפט קמא כי הוכחה זיקתו של המערער לנכס.

בנוגע לעבודות הבנייה דחה בית המשפט קמא את טענת המערער לפיה העבודות בוצעו לפני זמן רב, וקבע כי עצם ביצוע העבודות ועיתויין הוכח בראיות המאשימה, לרבות בתמונות שצילם המתלונן, וכי לאלה מתווספות אמירות המערער במכתביו, כגון הדברים שכתב לפיהם העבודות מעלות את ערך הבניין וכי המדרגות היו ללא שימוש.

לגבי היעדרו של היתר בניה, קבע בית המשפט קמא כי מאחר שהמפקח מדמוני העיד שלא נמצא היתר בניה בתוקף לעבודות, ומאחר שההגנה לא הציגה היתר בתוקף, הוכח שהעבודות בוצעו ללא היתר. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה ניתן היתר בניה לפני עשרות שנים, וזאת מאחר שהעבודות בוצעו במחצית שנת 2011, כך שאף אם היה היתר לפני שנים רבות, דבר שלא הוכח, הרי שתוקפו פקע.

לאור כל אלה הרשיע בית המשפט קמא את המערער במיוחס לו בכתב האישום.

8. ביום 10.6.13 נגזר דינו של המערער.

בית המשפט התייחס לכך שמדובר בבניה באיכות גבוהה, אשר בוצעה על חשבון הרכוש המשותף, וכן התייחס לטענת המערער כי אינו מתגורר בדירה, וקבע את מתחם העונש ההולם בין קנס בסך של 15,000 ₪ לבין קנס של 25,000 ₪.