בייביש יורם נ' עירית אור יהודה

פסק דין

באפריל 2009 הגיש העותר "עתירה מנהלית" לבית משפט השלום בראשון לציון. תוך כמה ימים התברר לו שהעתירה הוגשה בטעות לבית משפט השלום וכי היה עליו להגישה לבית המשפט המחוזי. על כן בשל "חוסר סמכות מקומית" ביקש מבית משפט השלום להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי. בבקשה זו כלולה טעות נוספת של העותר שכן בית משפט השלום, כל בית משפט שלום, נעדר סמכות לדון בעתירה מנהלית ואין העניין רק בפגם של "חוסר סמכות מקומית".

בית משפט השלום נעתר לבקשה והורה להעביר את הדיון לבית משפט זה. על כן מתקיים הדיון על בסיס אותה "עתירה מנהלית" כפי שהוגשה לבית משפט השלום.

בעתירתו ציין העותר שכחלוף כמעט עשור שלם מיום התגבשותו של חוב ארנונה (שתפח לכדי 30,000 שקל) לרשות המקומית אור יהודה, נודע לעותר לראשונה על החוב מכוחם של צעדי אכיפה מנהלית שעיריית אור יהודה החלה לנקוט נגדו.

העותר טען בעתירתו שבין נובמבר 1999 לאפריל 2000 החזיק בנכס ברחוב יחזקאל קזז 29 באור יהודה (להלן: "הנכס") וכי פעל בו באמצעות חברה שניהל בשם "מסר – יעוץ תקשורת בע"מ" [עד 1.1.2000 פעל בנכס כעוסק בשם יורם ביביש (מסר)]. באפריל 2009 עזב את הנכס וזה הושכר לאחר מכן לאנשים אחרים שזהותם אינה ידועה לו.

עם עזיבת הנכס שלח העותר הודעה לעירייה בדבר חדילה מהחזקת הנכס בהתאם לסעיף 325 לפקודת העיריות).

העותר אישר שביום 28.2.01 הוטל עיקול בידי המשיבה על הנכס אולם העיקול בוטל. מאז ועד 2009 לא נשלחה ולא נתקבלה בידו כל הודעה על חוב או על סעדים כלפי הנכס. זה למרות שעם עזיבת הנכס נקט העותר דרך של "עקוב אחרי" של משלוח מכתבים באמצעות דואר ישראל.

בנסיבות אלה טוען העותר לבטלות החוב (שלטענתו לא התגבש מלכתחילה) ולמניעות כלפי העירייה בנקיטת צעדי אכיפה בשל התרשלות העירייה בניסיון לאתר את כתובתו של העותר ובשל התיישנות החוב.

עיריית אור יהודה (להלן: "העירייה") הגיבה לעתירה באומרה שמעולם לא התקבלה בעירייה הודעה לפי סעיף 325 לפקודת העיריות בעניין חדילה מהחזקה. מכל מקום העירייה פנתה לעותר בהתראות ודרישות חוזרות ונשנות (לפחות 5 פעמים בין מאי 2002 למרס 2004) וכן נקטה נגדו בהליך מנהלי של עיקול ביוני 2000 ולאחר מכן ב-2001.

עוד טוענת העירייה כי לפי פסיקת בית המשפט העליון לא מוטלת עליה כל התחייבות לנסות ולאתר את מיקומו או כתובתו של נישום שעזב נכס מחויב ולא דיווח על כתובתו החדשה (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה).

לאחר עיון בעתירה, בתגובה לה, בתגובה לתגובה ובתגובה לתגובה על תגובה, הגעתי למסקנה כי עתירה זו יש לדחות.

כפי שקבע בית המשפט העליון מוטלת על נישום חובה אקטיבית להודיע לרשות מקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מהחזקה בנכס וכל עוד לא עשה כן רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום כמי שחייב בארנונה. טענת העותר כי שלח הודעת חדילה כדין נטענה בעלמה בלי שמץ של הוכחה. אכן העותר טוען שעותקי הפנייה לעירייה בוערו כעבור שנים, אלא שרישומי העירייה ומסמכיה אינם מגלים שהודעה כזו נמסרה. לעירייה כרשות עומדת חזקת התקינות וכדי להפריך את החזקה מוטל על העותר נטל שכנוע מסוים. ביעור המסמכים הכשיל את יכולתו של העותר להוכיח את טענתו אולם מאחר שאין זה ביעור כפוי עליו לשאת ב"נזק הראייתי".

אינני רואה בסיס לפקפוק בטענת העירייה שבמשך השנים שלחה הודעות חוזרות ונשנות לעותר. וכי פרט להודעה אחת שחזרה מסיבה מסוימת יתר ההודעות לא חזרו ומכאן שהגיעו ליעדם. אכן, העירייה אינה יכולה להוכיח את משלוח ההודעות באמצעות מסמכים אך מצויים בידה "רישומי מחשב" על משלוח ההודעות הללו. רישומים אלה הם לכל הפחות "ראיה מנהלית" מספקת כדי לבסס עליה החלטה מנהלית לרבות החלטה בדבר נקיטת צעדי אכיפה.

נסיבות העניין אינן מגלות שלעירייה היה יסוד איתן להניח או לדעת שהעותר עזב את הנכס ושהוא ממוקם במקום אחר או בעיר אחרת. על כן, גם על פי הדעה המחמיר שבפסק הדין בעניין דור אנרגיה לא הוטלה על העירייה חובה אקטיבית לברר את מקום העסק החדש או מיקומו של העותר.

מן הטעמים האלה לא נמצא פגם בדרישת תשלום החוב מן העותר ולא מתקיים בסיס לטענת התיישנות או לטענה של חוסר הגינות כלשהי מטעם הרשות.

העתירה נדחית.

הייתי צריך לחייב את העותר בהוצאות. אלא שזה למעשה פסק דין שני שניתן בעתירה דנן. פסק הדין הראשון דווקא קיבל את העתירה והוא משום שהמשיבה לא התייצבה לדיון. ביטלתי את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד משום שלא הייתי משוכנע די הצורך שהודעה על הדיון בעתירה נמסרה כראוי למשיבה. אך בכך אין כדי לבטל את העובדה שהעותר נצרך לדיון כפול בעתירה בשעה שלא הייתה לו אחריות לגרימת כפל הדיונים. בשל כך אני נמנע מחיוב בהוצאות.

ניתן היום, י"א סיון תשע"א, 13 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: