ביטון נ' צפת

פסק דין

פתח דבר

בפניי תביעה כספית, לפיצוי בגין נזק בסך כולל של 2,381 ₪.

טענות התובעת

ביום 19/07/2010 הגישה הגב' יהודית ביטון (להלן:"התובעת"), כתב תביעה לפיו ביום 27/05/2010 חנתה רכבה בחניה מוסדרת אשר במקרקעי עיריית צפת (להלן:"הנתבעת"), שם נפל על רכבה ענף עץ גדול וגרם נזק בדופנו הימני קדמי של רכבה (להלן: "האירוע").

התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי מטעמה אשר אמד את הנזק בסך כולל של 1,531 ₪, וכן הגישה במעמד הדיון תמונות הנזק לרכבה ותמונות לחניה בה חנה הרכב בזמן האירוע.

לפיכך התובעת עותרת לסעד של פיצוי בסך 2,381 ₪ הכוללים את שכר טרחת השמאי, הוצאות משפט ועוגמת נפש.

טענות הנתבעת

בכתב ההגנה, אשר הוגש ביום 10/08/2010 טענה הנתבעת, כי העץ המפגע אינו מצוי בשטחה, כי אם בשטחו הפרטי של בניין מגורים ועל כן אין היא חבה בטיפול בו ואינה אחראית לנזק שאירע בגינו. לטענת הנתבעת, האחריות כולה רובצת על בעלי הבניין.

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את אשר בפיהם של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, וזאת מן הנימוקים כפי שאפרטם להלן.

שאלת הבעלות, הינה שאלה אקוטית בענייננו, באשר עסקינן בנזק שנגרם לרכוש ע"י עץ השתול בשטחו של האחראי לאותו עץ, היכול להוות דבר מסוכן בהעדר טיפול.

לפיכך, הפניתי עצמי לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה"), אשר לנוחות הקורא להלן ציטוט הסעיפים הנ"ל:

סעיף 38 לפקודה

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.

סעיף 41 לפקודה

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

הנה כי כן, בטרם בואי לבחון את שאלת האחריות, או את קיומה של חובת זהירות המושגית והקונקרטית, וכן קיומה של התרשלות, עליי להגיע למסקנה כי הנתבעת היתה בעלים של השטח בו שתול העץ המפגע, או הממונה עליו, או תופסת הנכס שבחצריו שתול העץ, זאת כאמור בסעיף 38 לפקודה הנ"ל, או שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו כאמורבסעיף 41 לפקודה הנ"ל.

הנתבעת טענה כי העץ נמצא בחצר הפנימית של בית 304, שטח אשר אינו בבלעותה, ואת זה רואים אף בתמונות אשר הגישה התובעת לבית המשפט, וטענה זו לא נסתרה ע"י התובעת.

משלא הוכח בפניי ולא הובא בפניי אף לא בדל ראיה, המוכיח כי השטח בו שתול העץ הינו באחריות או בבעלות הנתבעת, לא אוכל לעבור את המשוכה ולבחון האם הנתבעת התרשלה, האם נקטה זהירות סבירה וכיוצא באלה.