ביטון נ' אליהו חברה לביטוח בעמ ואח'

פסק דין

התביעה שבפניי נוגעת לנזק שנגרם לרכבו של התובע בתאונה, אשר ארעה בצומת דרכים, בסמוך לביתו של התובע ברמלה, כאשר רכב הנתבעים פגע ברכב התובע וגרם לו נזק.

התובע פנה לנתבעת 1, חברת הביטוח של הנתבע, אשר הסכימה לשלם לו סכום חלקי בלבד, הן משום שלטענתה יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 15%, והן משום שלטענתה ערך הרכב נמוך מזה שקבע השמאי מטעם התובע.

התובע דורש את ההפרש מהסכום ששולם לו על ידי הנתבעת 1 לבין מלוא סכום הנזק שנגרם לו בתאונה, בהתאם לחוות דעת השמאי אשר צירף לכתב התביעה.

לטענת הנתבעים, יש ליחס לתובע אשם תורם משום שהתובע נכנס לצומת שהייתה בשיפוצים, חשוכה, כאשר שדה הראיה בה מוגבל והתובע מכיר אותה כמקום מסוכן, מבלי שהאט ונקט באמצעים מתאימים כדי למנוע את התאונה או להקטין את שיעור הנזק.

עוד ציינו הנתבעים בכתב ההגנה, כי השמאי שערך את חוות הדעת מטעם התובע, לא נתן דעתו לעברו הביטוחי של הרכב לרבות התאונות הקשות אותן עבר הרכב, אשר הפחיתו מערכו במצטבר את הסכום של 21.25%. על כן, לטענתם, ערך הרכב עובר לתאונה היה  70,585 ₪ ולא 83,500 כפי שציין השמאי מטעם התובע.

לעניין סוגיית האשם תורם, לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים וקראתי את כתבי הטענות, לא שוכנעתי כי יש ליחס לתובע אשם תורם.

נהג רכב הנתבעת הודה במהלך עדותו, באחריותו המלאה לאירוע התאונה.

יתרה מזאת, כאשר נשאל על ידי התובע אם התובע היה יכול למנוע את התאונה בדרך כלשהי, השיב בצורה ברורה המדברת בעד עצמה:

"ש. אתה מודה שלא עצרת בעצור?

  ת.באתי לעצור ואוטו... הבלמים נתקעו לי אז לא הצלחתי לעצור, האוטו החליק לי.

  ש. אני יכולתי למנוע את התאונה?

  ת. הלוואי שהיית יכול למנוע את התאונה. המצב לא איפשר, הבלמים... האוטו החליק    לי לתוך הצומת." (עמ' 2 ש' 29-25 לפרוטוקול).

בנוסף לדברים ברורים אלה, התרשמתי מדברי התובע, כי לא יכול היה למנוע את התאונה וכי הבחין בנתבע בפעם הראשונה רק כאשר זה פגע בו.

אשר על כן אני קובעת כי אין לייחס לתובע אשם תורם לקרות התאונה.

לעניין ערך הרכב עובר לתאונה, כאמור, הנתבעים מודים באחריותם לאירוע התאונה ואף פיצו את התובע בשל כך. עם זאת הם טוענים, כי אין מקום לפצות את התובע מעבר לפיצוי שניתן על ידם, אשר התבסס על הערכת שווי הרכב בהתחשב בעברו הביטוחי.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת השונות, בעברו הביטוחי של הרכב כפי שעולה מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ובחוות הדעת המשלימה שהגיש השמאי מטעם התובע במהלך הדיון, אני מקבלת את קביעתו של השמאי מטעם הנתבעים, מר אמנון ניקרטין, כי ערך הרכב עובר לתאונה היה 70,585 ₪.

לפיכך, אני מורה לנתבעים לשלם לתובע את ההפרש בין ערכו של הרכב עובר לתאונה כפי שקבעתי לעיל, בתוספת שכר טרחת שמאי והוצאות גרירה, לבין הסכום שקיבל התובע לידיו, בפועל, לאחר התאונה. הפרש זה הוא בסך 5,212 ₪.

אם הסכום לא ישולם תוך 21 יום הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות. כאמור בהחלטתי בפרוטוקול מיום 16.12.09 התובע ישא בהוצאות שכרו של העד מטעמו.