ביטון טמים נ' מדינת ישראל

פסק דין

ביום 15.06.10 הוגש נגד המערערת דו"ח על נהיגה ברכב שרישיון הנהיגה שלה אינו בתוקף. הרישיון פקע, עפ"י כתב האישום, ביום 01.11.07.

הנאשמת הורשעה בהיעדרה ביום 25.10.10, משום שלא התייצבה לדיון אליו הוזמנה כדין, ובית משפט קמא גזר את דינה ל-3,000 ₪ קנס, שנתיים פסילה בפועל ושישה חודשים פסילה מותנית.

המערערת הגישה לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן בהיעדרה, כאשר צירפה לבקשה את הסכמת המדינה לכך שפסק הדין יבוטל. לבקשתה, צירפה כפי שצירפה לערעור ראייה על כך, מסמך ממשרד הרישוי מיום 03.11.10, כי עובר לרישום הדו"ח, היה לה רישיון זמני בתוקף עד יום 28.12.09, כלומר, שבמועד ביצוע העבירה, רישיונה לא היה תקף שישה חודשים פחות שבועיים.

זאת יש לדעת, שנהיגה ללא רישיון נהיגה תקף פחות מחצי שנה הינה עבירה של ברירת משפט, מעבר לחצי שנה הזמנה לדין, ובהתאם, גם הענישה המוטלת בדרך כלל בבתי המשפט לתעבורה בעבירות אלה.

בית משפט קמא לא נעתר לבקשה לבטל את פסק הדין, בקבעו ביום 08.11.10 "הבקשה נדחית. זאת חרף הסכמת התביעה. המבקשת זומנה כדין. לא נגרם עיוות דין, שכן מודה בביצוע העבירה".

כאשר המדינה מסכימה לביטול פסק הדין, יש לתת לעמדתה משקל ניכר. אמנם, אין חובה להיעתר להסכמתה, אבל רצוי לעשות זאת.

כן אומר, שעיוות דין יכול להיגרם גם במידת עונש ולאו דווקא בהרשעה לא-מוצדקת.

אמנם, הסברה של המערערת לאי-הופעתה לדיון בפני בית משפט קמא איננו מספק, אך מנגד, הנני סבור שהשערת גזר הדין של בית משפט קמא, יש בו כדי לגרום עיוות דין, ולכן, הנני מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

הנני סובר, שחבל להטריד את בית משפט קמא במתן גזר דין חדש. הנני מחליט לסיים את עניינה של המערערת בפניי. אשאיר את ההרשעה על כנה, אך אתקן את העונש אשר המערערת תישא בו. הענישה תהיה:

1.ארבעה חודשים פסילה מותנית למשך שלוש שנים, שלא תעבור את העבירה בה הורשעה.

2.קנס של 1,000 ₪ או עשרה ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם עד יום 01.02.11.

מאחר וביטלתי את הפסילה בפועל שהטיל בית משפט קמא, אז בוודאי שמהיום כבר אין המערערת פסולה מלנהוג בשל תיק זה (2117-10-10 – תעבורה ת"א).

ניתנה והודעה היום ט"ז טבת תשע"א, 23/12/2010 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: